תלמידי הנביאים עומדים ודורשים לצאת למסע חיפושים אחר אליהו, למרות שאלישע יודע בבירור כי מדובר בחיפוש מיותר שאין בו כל צורך [מדוד ועד לחורבן]. הלחץ המופעל על אלישע גובר, עד שהוא נאלץ לסגת מעמדתו המקורית ולאפשר להם לצאת לדרכם.
המילה ויפצרו מתארת מצב של ריבוי דברים והפצרות חוזרות ונשנות, שמטרתן לשכנע אדם לשנות את דעתו ולפעול בניגוד לרצונו ההתחלתי [מצודת ציון, רד"ק]. באשר לביטוי עד בוש (אשר נכתב ברוב הספרים בכתיב חסר ללא האות וי"ו [מנחת שי]), הפרשנים נחלקו לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון איחור והמתנה, כלומר התלמידים הפצירו באלישע במשך זמן רב עד שנוצר עיכוב משמעותי [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון בושה. לפי קו חשיבה זה, התלמידים הרבו לדבר עד שאלישע התבייש להמשיך ולחלוק עליהם [רלב"ג]. הבושה והמבוכה נבעו מחששו של אלישע שמא התלמידים יחשדו בו שהוא מונע את החיפושים ממניעים אישיים, כאילו הוא מנסה להיפטר מרבו ואינו רוצה לשוב ולראותו כדי לשמור לעצמו על הגדולה וההנהגה שזה עתה קיבל [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מתוך תחושת הבושה ומתוך נימוס, נכנע אלישע ואמר להם לשלוח אנשים ולעשות כרצונם. עם זאת, הסכמתו נאמרה באופן שהיה אמור להיות מובן כסירוב, מעין הסכמה שמשמעותה האמיתית היא שלילה. אלישע ידע היטב כי ה' הסתיר את אליהו וכי שום אדם לא יוכל לראותו בעת הזו, ולכן, כצפוי, לאחר ששלחו חמישים איש ושוטטו במשך שלושה ימי חיפושים, הם לא מצאו דבר [רלב"ג].