מסעם של אליהו ואלישע מבית אל ממשיך, ומאופיין במבחן חוזר של מסירות והתמדה. אליהו מנסה שוב להשאיר את תלמידו מאחור, בעוד אלישע מסרב בתוקף להיפרד ממנו.
כאשר אליהו אומר שֵׁב־נָא פֹה, הוא מעדכן את אלישע על שליחותו מטעם ה׳ ליריחו ומורה לו להישאר במקומו בבית אל [אברבנאל]. פנייה זו אינה רק בקשה טכנית, אלא טומנת בחובה דאגה והכוונה. בעצם הקריאה בשמו, אֱלִישָׁע, אליהו מזכיר לתלמידו את מגבלותיו האנושיות, בניגוד לטבעו הכמעט מלאכי של אליהו עצמו. אליהו מדגיש כי השליחות דחופה ויש לסיימה עוד באותו היום, ומצביע על הקושי הפיזי הצפוי: אלישע כבר התאמץ בהליכה לבית אל, והמשך המסע ליריחו ארוך וקשה אף יותר, ולכן ספק אם יוכל לעמוד בקצב ההליכה המהיר [אלשיך].
למרות העייפות המצטברת וניסיונות השכנוע, אלישע משיב בדיוק כפי שהשיב בתחנתם הקודמת, ונשבע שלא יעזוב את רבו [אברבנאל]. בזכות עזרה אלוהית, אלישע מצליח להתגבר על הקושי הפיזי, עומד בקצב ההליכה של אליהו, ויחד וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ [אלשיך].