מעבר הירדן מהווה את נקודת המפנה שבה תלמידי הנביאים מכירים באופן רשמי במנהיגותו של אלישע כממשיך דרכו של רבו. המעשה הפלאי שביצע משמש עבורם הוכחה ניצחת לשינוי הרוחני וההנהגתי שהתחולל בו.
הפרשנים מסכימים כי כאשר נאמר וַיִּרְאֻהוּ, הכוונה היא לכך שבני הנביאים צפו באלישע בשעה שבקע את מי הירדן וחצה אותם. המילה נָחָה מתפרשת מלשון חניה ומנוחה [מצודת ציון]. מתוך צפייה בנס חציית המים, הבינו בני הנביאים מיד כי נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל־אֱלִישָׁע. כלומר, אלישע קיבל את כוחו של אליהו והואצלה עליו מרוחו, ולכן הוא מסוגל כעת לחולל מופתים ממש כשם שעשה רבו [מלבי"ם, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות ההכרה בכך שמעלתו הרוחנית של אלישע השתוותה כעת למעלתו של אליהו, בני הנביאים חולקים לו כבוד רב. כאשר נאמר וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אָרְצָה, הפעולה מבטאת את קבלת מרותו; הם משתחווים לו אפיים ארצה בדיוק כפי שהיו נוהגים להשתחוות לאליהו, שהיה רבם של הנביאים בחייו [רלב"ג, אברבנאל].