השלמת נס המתקת מי יריחו מהווה אבן דרך בביסוס מעמדו של אלישע כממשיך דרכו של אליהו, ומדגימה כיצד הטבע נכנע לגזרתו של נביא.
המילה וַיֵּרָפוּ משמעותה שהמים נרפאו והומתקו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות אל"ף השורשית נעלמה מן המילה, והפועל נוטה בדומה לפעלים המסתיימים באות ה"א [רד"ק]. כתוצאה מנס זה, הַמַּיִם של יריחו נותרו מתוקים וראויים לשתייה עַד הַיּוֹם הַזֶּה [ביאור שטיינזלץ].
אופן ביצוע הנס נועד להוכיח מעל לכל ספק את מקורו העל-טבעי. אלישע השתמש במלח, חומר שלרוב פוגע באיכות מי השתייה, וביקש להניחו דווקא בצלוחית חדשה. בחירה זו נועדה למנוע מחשבה שמא כלי שבושל בו דבר מה בעבר השפיע על המים באופן טבעי. יתרה מכך, כמות קטנה של מלח אינה יכולה לרפא באופן טבעי מעיין נובע שמימיו אינם פוסקים, ולכן ברור כי מדובר במופת גמור [רלב"ג].
הכתוב חותם במילים כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר, ציון המעורר תמיהה, שכן אלישע עצמו הכריז קודם לכן כי ה' הוא שריפא את המים. מכאן נלמד כי אף שהנס נעשה בכוחו של ה', אלישע הוא שגזר מעצמו על רפואת המים, ללא ציווי אלוהי מוקדם, והטבע הגיב והתפעל מכוח קדושתו [אברבנאל].
נס זה משתלב במהלך רחב יותר של ביסוס מנהיגותו. לאחר פרידתו מאליהו, אלישע חזר על מסלול תחנותיהם המשותף בסדר הפוך: מהירדן, ליריחו, לבית אל ולבסוף לגלגל. בעוד שקריעת מי הירדן נועדה לבחון בינו לבין עצמו אם שפע הנבואה של אליהו נח עליו, הנסים שביצע בערים האחרות, ובהם ריפוי המים ביריחו, נועדו למען בני הנביאים שישבו במקומות אלו, כדי שיידעו ויכירו כי יד ה' עמו [אברבנאל].