ביומו האחרון של אליהו, ההתרחשויות מתאפיינות במהירות על־טבעית ובסודות העוברים מפה לאוזן. כאשר בני הנביאים פונים אל אלישע, הכתוב מדגיש כי וַיִּגְּשׁוּ... אֶל אֱלִישָׁע. פעולת הגישה הפיזית והקרבה אליו נועדה כדי שיוכלו לדבר באוזניו בלחש על הפרידה הצפויה ממורו [אלשיך].
הדגש בפסוק על המילה הַיּוֹם מלמד כי כל מסעותיהם של אליהו ואלישע, מסביבות בית אל ועד לעליית אליהו השמימה, התרחשו ביום אחד בלבד. מדובר בפלא של ממש, שכן המרחק מיריחו ועד מעבר לירדן דרש בעבר מישראל מהלך של יומיים, ואילו כאן עברו הנביאים את המרחק כולו בשעות ספורות [אלשיך].
לאור קצב ההליכה המהיר והניסי של אליהו, עולה השאלה כיצד הצליח אלישע לעמוד בקצב ולהתלוות אליו למסע. ההסבר לכך נעוץ בדבקותו של אלישע ברבו; מעצם ההתמדה והשהות הרצופה במחיצתו של אליהו, זכה אלישע לקבל שפע ואיכות רוחנית מיוחדת. כוח זה איפשר לו להשוות את קצב הליכתו לזה של אליהו, והכין אותו מבחינה רוחנית לקראת הרגע שבו רבו יילקח מעליו [אלשיך].