אנשי יריחו פונים אל אלישע הנביא ומציגים בפניו מציאות מורכבת: עירם נהנית מיתרונות טבעיים בולטים, אך סובלת מפגם קטלני הממרר את חיי התושבים.
הפרשנים מסבירים כי המילה מוֹשַׁב מתייחסת למקום הישיבה של העיר, ואילו המילה מְשַׁכָּלֶת משמעותה הורגת את אנשיה וגורמת למותם של ילדים ומבוגרים כאחד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי העיר התאפיינה בניגוד חריף. מצד אחד, מיקומה היה טוב ונוח, האוויר היה צח, והאדמה הייתה פורייה ועשירה בשדות, כרמים וזיתים [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. מנגד, המים היו רעים, מעורבים בחומרים מלוחיים וזרים שמנעו מהם להיות ראויים לשתיית אדם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך מובהר כי הארץ הרגה את יושביה אך ורק בגלל המים הרעים שניזוקו, ולא בגלל אוויר עכור או אקלים בעייתי [רלב"ג, אברבנאל, רש"י, מצודת דוד].
עולה השאלה, אם הארץ משכלת וקוברת את תושביה, כיצד יכלו אנשי העיר לומר שמושבה טוב? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים, הנשענת על דברי חז"ל, מסבירה זאת בטבע האנושי: "חן מקום על יושביו". בני אדם נקשרים למקום מגוריהם ומוצאים בו יופי וחן, גם כאשר מדובר במקום מסוכן הגובה מהם מחיר כבד [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
באשר למקור הקללה שגרמה למים להיות רעים, קיימות גישות שונות. יש הסבורים כי האדמה והמים התקלקלו עוד מימי יהושע בן נון שקילל את העיר [אברבנאל], וייתכן שאליהו הנביא אף הוסיף על קללה זו לאחר שהעיר נבנתה מחדש [רד"ק]. מנגד, מוצגת גישה הטוענת כי מדובר במכה חדשה יחסית. לפי קו מחשבה זה, אילו המים היו רעים וקטלניים מאז ומתמיד, אנשים לא היו חומדים את העיר, לא היו בונים אותה מחדש בניגוד לחרם, והנביאים לא היו קובעים בה את מושבם. לכן, סביר להניח שהמים הפכו לרעים רק לאחרונה, כעונש ישיר על מעשיהם הרעים של יושבי העיר [רד"ק].
לצד הרובד הפיזי, מציעים הפרשנים רובד סמלי ורוחני למשבר ביריחו. המים הרעים מסמלים חדירה של דעות זרות ודברי מינות אל תוך העיר, אשר הובילו למותם הרוחני של התלמידים. המחלה הפיזית והמוות שנגרמו מהמים היו למעשה עונש של מידה כנגד מידה על הקלקול הרוחני [מלבי"ם]. תיקון המצב דרש מהתושבים לטהר את עצמם, להכניע את היצר הרע, ולנתב אותו אל בית המדרש שהוא מקור המים החיים של התורה [אלשיך]. משום כך, הריפוי העתידי של אלישע נעשה דווקא באמצעות מלח, שהוא בדרך הטבע החומר הממרר את המים, כדי להראות נס על טבעי. המלח מסמל את היסוד השכלי הקיים והנצחי של התורה, שרק החזרתו אל מקור המים יכולה להמתיק את המינות ולרפא את העם [מלבי"ם].