אלישע הנביא ניגש לרפא את מימי יריחו המזוהמים, ובוחר בדרך פעולה המנוגדת לחוקי הטבע, כדי להדגיש את ההתערבות האלוהית. הוא מבקש שיביאו לו צלוחית, כלומר בקבוק או צנצנת קטנה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מדגיש כי על הכלי להיות חדשה. הדרישה לכלי חדש נועדה למנוע מחשבה שגויה כאילו המים תוקנו בדרך טבעית, כתוצאה מחומר כלשהו שבושל או אוחסן בצלוחית קודם לכן [אברבנאל]. לאחר מכן נאמר וַיִּקְחוּ אֵלָיו, כלומר האנשים הביאו את הצלוחית אל הנביא כפי שביקש [ביאור שטיינזלץ].
המרכיב המרכזי בפעולת הריפוי הוא מֶלַח. בחירה זו אינה מקרית, שכן בדרך הטבע מלח משחית את המים והופך אותם לראויים פחות לשתייה. השימוש בחומר מקלקל כדי לתקן מוגדר כנס בתוך נס. פעולה זו מזכירה את הנס שעשה משה רבנו במרה, כאשר המתיק מים מרים דווקא על ידי השלכת עץ מר לתוכם [רד"ק, אברבנאל].
קלקול המים והארץ לא היה תופעת טבע רגילה, אלא תוצאה של השגחה אלוהית שנבעה מקללת יהושע בן נון על העיר יריחו. מכיוון שהפגיעה הייתה ממקור אלוהי, גם הריפוי היה חייב לבוא מאת ה׳. אלישע השליך את המלח אל מוצא המים כדי להבהיר שה׳ הוא הרופא, וברגע שהמים תוקנו, נרפאה גם הארץ כולה, שכן המים היו המקור למוות ולשיכול. אגב כך מתבאר כי למרות קללת יהושע ההיסטורית על בונה העיר, לא נמנע מאנשים ומנביאים לשבת בה לאחר שכבר נבנתה מחדש [אברבנאל].