רגעיו האחרונים של מנהיג רוחני גדול יוצרים תהודה עזה בקרב תלמידיו, המרגישים מראש את הסתלקותו הקרבה. הדו-שיח הנרקם חושף את המתח וההבנה העמוקה בין קבוצות הנביאים לבין אלישע, יורשו המיועד של אליהו.
המונח בני הנביאים מתייחס לתלמידי הנביאים והמתלמדים בנבואה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. קבוצות אלו ישבו בערים שונות, והמילים אשר בית אל משמען שהם היו ממוקמים בעיר בית אל. תפקידם של תלמידים אלו היה להוכיח את העם, ואף שנבואותיהם לא נכתבו לדורות משום שהיו נבואות לשעתן בלבד, הם היו בעלי השגה רוחנית גבוהה [רד"ק, מצודת דוד].
כיצד ידעו התלמידים על הסתלקותו הצפויה של אליהו? גישה אחת מסבירה כי ככל שהתקרב מועד הסתלקותו, השפע הנבואי של אליהו הלך והתרבה, וכך זכו התלמידים להארה נבואית שגילתה להם את הדבר [אלשיך]. גישה אחרת מדמה את אליהו ללב, ואת התלמידים לאיברי הגוף; בעת הסתלקות הנפש, האיברים הרחוקים מרגישים את החיסרון עוד לפני האיברים הקרובים ללב, ולכן בני הנביאים חשו בכך ושאלו את אלישע אם גם הוא מרגיש זאת [מלבי"ם].
בפנייתם לאלישע, הם משתמשים בביטוי מעל ראשך, המדמה את הסתלקות אליהו להסרת עטרה או כתר מעל ראשו של תלמידו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הדיוק במילים את אדוניך, ולא "את אדונינו", מעורר מחלוקת פרשנית. מחד, יש הלומדים מכך שבני הנביאים ראו את עצמם שקולים בדרגתם לאליהו [רש"י]. מאידך, יש המפרשים כי המילים מדגישות את מעמדו הייחודי של אלישע – עם הסתלקות אליהו, אלישע יהפוך לראש ולאדון היחיד במקומו [אלשיך]. כמו כן, הניסוח מצביע על כך שאליהו נלקח ספציפית מעל אלישע, דבר המורה על כך שהוא לא מת מיתה רגילה ומוחלטת מן העולם [רלב"ג].
תשובתו של אלישע, "גם אני ידעתי", מלווה בהוראה – החשו, שמשמעותה לשתוק [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר סיבות לציווי השתיקה. יש התולים זאת בענווה: אליהו עצמו רצה להסתיר את דבר עלייתו לשמים מרוב ענוותנותו [מצודת דוד], או שאלישע לא רצה לשמוע דיבורים על הגדולה והאדנות שעתידות ליפול בחלקו [אלשיך].
הסבר עמוק יותר קושר את השתיקה למהות ההסתלקות עצמה: התלמידים חששו שמא אליהו נלקח כעונש לדור, מצב הדורש מהם להתפלל ולזעוק כדי לבטל את הגזרה. אלישע מרגיע אותם ומסביר שההסתלקות נובעת משלמותו של אליהו ומתוארת כשמחה רוחנית, ולכן עליהם לשתוק ולא להתפלל למניעתה [מלבי"ם]. סיבות נוספות לשתיקה הן הרצון למנוע שליטת עין הרע בשפע הנבואי שזכו לו [אלשיך], או שזהו חלק משיח פנימי ואזהרה הדדית בין נביאים המזהירים זה את זה שלא לכבוש ולהסתיר את נבואתם [חומת אנך].
לצד הגישה המרכזית הרואה במילה החשו ציווי, ישנה דעה המפרשת מילה זו בלשון עבר. כלומר, אין מדובר בפקודה של אלישע, אלא בתיאור המציאות: ברגע שאלישע השיב להם שהוא כבר יודע את הדבר, בני הנביאים השתתקו מעצמם ולא הוסיפו לדבר עמו על כך [רד"ק, חומת אנך].