רגעים ספורים לפני פרידתו מן העולם ועלייתו בסערה השמימה, עומד אליהו הנביא מול נהר הירדן ומבצע אקט אחרון של שליטה מוחלטת בטבע. חציית הירדן מהווה נקודת מעבר פיזית ורוחנית, המכינה את הקרקע לעלייתו הפלאית של הנביא.
במישור הפשטני, הכתוב מתאר את הפעולה הפיזית שחוללה את הנס. אַדַּרְתּוֹ היא מלבוש יקר וייחודי המזוהה עם נביאים [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וַיִּגְלֹם משמעותה שאליהו כרך, קיפל או גלגל את האדרת יחד, כדי להפוך אותה לקשיחה ונוחה יותר להכות בה על פני המים [רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודות, ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מההכאה, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה – המים נבקעו, כאשר צד אחד המשיך לזרום הלאה ואילו הצד השני נעצר ונשאר במקומו מבלי לרדת מטה [מצודת דוד]. כך התאפשר לשני הנביאים לעבור בֶּחָרָבָה, כלומר על גבי יבשה לחלוטין [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. נס זה מקביל במובהק לקריעת ים סוף, ויש מהפרשנים המדגישים כי בניגוד לדעות שמדובר היה רק בהעברה או ריחוף קל מעל פני המים, הכתוב מעיד על נס גדול ושלם של בקיעת הירדן ומעבר ביבשה ממש, בדומה לבקיעת הים [חומת אנך].
מעבר לתיאור הפיזי, הפרשנים מוצאים במעשה זה סמליות עמוקה המסכמת את פועלו של אליהו. חציית הירדן מהווה רמז לעצירת הגשמים שחולל אליהו בימי אחאב. כשם ששלט אז במים העליונים, כך הוא שולט כעת במים התחתונים. עמידת המים כחומה בניגוד לטבעם, יחד עם האש שתרד בהמשך, ממחישים היפוך מוחלט של חוקי הטבע, ומהווים רמז מקדים לכך שגם לקיחתו של אליהו בגופו לשמים תהיה בניגוד גמור לטבע האנושי [אברבנאל].
ברובד פנימי ונסתר יותר, המעשה מתפרש כתהליך ההזדככות הסופי של גוף הנביא לקראת עלייתו. כדי לעלות לעולמות העליונים, היה על אליהו להפריד מגופו את היסודות החומריים הכבדים – עפר ומים – ולהותיר רק אש ורוח. לאחר שכבר הזדכך מיסוד העפר בעבר, הוא מבקש כעת לבטל את יסוד המים שבו. לפי גישה זו, אַדַּרְתּוֹ מסמלת את לבושו החומרי, כלומר את גופו, והפועל וַיִּגְלֹם נדרש מלשון "גולם" – חומר גלמי המוכן להשתנות מחדש ביד היוצר. בהכותו את המים, אליהו מבטל את יסוד המים בעולמו הפנימי. מכיוון שהאדם משפיע על הבריאה כולה, ביטול חוקיות הטבע בתוך גופו של הנביא, חייב את ביטול הטבע בעולם החיצוני, ולכן נבקעו מי הנהר [מלבי"ם]. יתרה מכך, הכניסה לתוך הירדן נועדה לקבץ יחד את ארבעת היסודות – עפר (הקרקע שתחת רגליו), מים (הנהר), רוח (הסערה) ואש (רכב האש שיבוא) – כדי לאחדם בגופו בברית שלום, ובכך להפוך את גופו הפיזי לנצחי וקיים לעד [אברבנאל].