רגע הפרידה בין הנביא לתלמידו מהווה את נקודת השיא שבה מועברת ההנהגה הרוחנית. הראייה המוחשית של ההסתלקות משמשת עדות חיה וחותם סופי להעברת התפקיד.
כאשר נאמר וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, הכוונה היא שהוא חזה בעלייתו של אליהו מן הארץ אל השמים [רד"ק, מצודת דוד]. ראייה זו אינה רק ציון עובדה, אלא אישור לכך שהתנאי שהציב אליהו קודם לכן התקיים, ועתה אלישע ראוי לרשת את רוחו [מלבי"ם].
מתוך סערת הרגשות, אלישע זועק אָבִי אָבִי. הפרשנים מסכימים כי קריאה זו מבטאת כבוד וחיבה [ביאור שטיינזלץ], ומשמעותה המעשית היא "רבי, רבי" [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. הסיבה לשימוש בתואר "אב" כלפי רב היא שהמורה מוליד את שכלו של התלמיד ומעצב את רוחו, בדומה לכך שתלמידים מכונים בתנ"ך "בני הנביאים" [רלב"ג, רד"ק].
זעקתו ממשיכה במילים רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שזהו ביטוי לכוחו ולהגנתו של אליהו על העם. תפילותיו של הנביא הועילו והגנו על ישראל מפני אויביהם הרבה יותר מכוח צבאי של מרכבות וסוסים ממשיים, והוא היווה את התוקף והמגן של העדה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים קריאה זו כהשגה רוחנית עמוקה של אלישע באותו רגע: הוא הבין שמרכבות האש הללו הן המרכבה האלוהית שבאמצעותה ה' מנהיג ומשגיח על ישראל, ושאליהו הנביא שקול במעלתו כנגד כלל ישראל [מלבי"ם].
הקשר ניתק כאשר וְלֹא רָאָהוּ עוֹד, שכן רכב האש וסוסי האש חצצו והפרידו בין השניים עד שאליהו נעלם מעיניו לחלוטין [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כאב הפרידה בא לידי ביטוי פיזי כאשר אלישע קורע את בגדיו לִשְׁנַיִם קְרָעִים, כלומר לשתי חתיכות [מצודת דוד]. ממעשה זה למדו חכמים את ההלכה המחייבת אדם לקרוע את בגדיו לאות אבלות על רבו שלמדו חכמה [מלבי"ם, רד"ק]. התוספת של המילה לִשְׁנַיִם אינה מקרית, אלא באה ללמד על עוצמת האבל: זהו קרע עמוק המבטא צער כבד שלא יתרפא, ולכן מבחינה הלכתית אסור לאחות ולתפור קרע זה לעולם, והוא חייב להישאר גלוי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].