הסתלקותו של נביא גדול מן העולם אינה רק אירוע פרידה, אלא מסע רוחני מחושב שנועד להכין את ממשיך דרכו ואת תלמידי הדור. לקראת העלייה השמימה, הנביא עובר בתחנות משמעותיות כדי להשפיע מרוחו ולהשלים את ייעודו הארצי.
המילה בְּהַעֲלוֹת מציינת את הרגע שבו הגיע הזמן המיועד שבו ה' ייקח את אליהו [מצודת דוד, אברבנאל]. העלייה מתרחשת בַּסְעָרָה, כלומר באמצעות רוח סערה חזקה [רש"י]. באותה עת, וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע, שכן אלישע היה משמשו הנאמן שליווה אותו בכל דרכיו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים חלוקים באשר למהות העלייה אל הַשָּׁמָיִם וגורל גופו של אליהו. גישה אחת גורסת כי המושג "שמים" אינו מתייחס לרקיע העליון, שכן גופים חומריים אינם יכולים להתקיים שם, אלא לגובה האוויר. לפי תפיסה זו, רוח ה' נשאה את אליהו למקום סתר שאינו ידוע, והוא עודנו חי שם בגופו [רלב"ג]. תפיסה שכלתנית אחרת מציעה כי רוח הסערה העלתה את אליהו אל גלגל האש, שם כלה בשרו ונשרפו בגדיו, ורק נשמתו שבה אל ה'. לפי דעה זו, רכב האש שניגלה בהמשך לא היה אלא מראה נבואי שנועד להמחיש לאלישע כי אליהו הוא הרכב והפרשים הרוחניים של ישראל [רד"ק]. עם זאת, המסורת המקובלת על חז"ל ועל רוב העם היא שאליהו הוכנס חי לגן עדן יחד עם גופו החומרי, בדומה לאדם הראשון קודם חטאו ולחנוך [רד"ק].
מסע הפרידה עצמו טמן בחובו משמעויות עמוקות. אליהו ואלישע ידעו שניהם בנבואה כי זהו יום ההסתלקות, אף שהדבר לא נאמר ביניהם במפורש [רד"ק]. ההליכה מן הגלגל לעבר תחנות שונות, כמו בית אל ויריחו, נועדה להפיץ שפע רוחני. כאשר אדם צדיק מסתלק מן העולם, קדושתו מתעצמת, ואליהו נצטווה לעבור בין קהילות "בני הנביאים" כדי להשפיע עליהם מאותה קדושה מופלגת טרם עלייתו [אלשיך].
תחילה סבר אליהו כי יעלה השמימה מבית אל, מתוך מחשבה שיעפיל דרך הסולם הרוחני שראה שם יעקב אבינו, שקדושתו נותרה במקום [אלשיך]. אולם, העלייה נועדה להתרחש דווקא בעבר הירדן. בחירת מיקום זה אינה מקרית; היא נועדה להקביל את סופו של אליהו לאזור שבו נאסף משה רבנו, שכן מעלתו של אליהו הייתה קרובה למעלת משה – שניהם צמו ארבעים יום ושניהם זכו לגילוי שכינה בהר חורב [רד"ק]. מעבר לכך, החזרה לעבר הירדן מתקשרת למקום שבו קינא בעבר לה' (בשיטים), שם הובטחה לו ברית של חיים ושלום, זכות שהגנה עליו מפני מלאך המוות ואפשרה את עלייתו הפלאית [אלשיך].