לאחר עלייתו של אליהו בסערה השמימה, אלישע נותר לבדו ומתחיל את דרכו העצמאית כנביא. הכתוב מתאר כי אלישע וַיָּרֶם כלומר הגביה והרים [מצודת ציון] אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו. נפילת האדרת התרחשה בדיוק ברגע שבו עלה אליהו במרכבה כלפי מעלה [ביאור שטיינזלץ].
לנפילת האדרת ישנה משמעות רוחנית עמוקה. האדרת שימשה בעבר את אליהו כדי להליט את פניו במערה וכן כדי לחצות את הירדן, והיא מסמלת את המסך והמחיצה הפיזית שבין האדם לעולם הרוחני. האדרת נפלה מאליהו בעת עלייתו משום שבאותו רגע הוא התפשט מכל המחיצות והלבושים החומריים ועבר למצב של קדושה מוחלטת [מלבי"ם].
לאחר שאלישע קרע את בגדיו שלו מתוך אבל על הסתלקות רבו, הוא אוסף את האדרת שנותרה מאחור וחוזר לעמוד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן. חזרתו לירדן עם האדרת נועדה לשמש כמבחן וכניסיון, כדי לבדוק האם הכוח לחולל נסים עבר אליו כעת. מתוך כך נלמד עיקרון חשוב ביחסי תלמיד ורב. כל עוד אליהו היה בחיים, אלישע שימש כמשרתו בלבד, לא שרתה עליו רוח נבואה והוא לא חולל אף נס. הדבר מלמד שאין ראוי לתלמיד להורות הלכה או להפגין את כוחו בפני רבו. אולם, מיד עם הסתלקות אליהו, אלישע לוקח את האדרת וניגש לירדן כדי להוכיח כי השלמות הרוחנית שספג מרבו הבשילה כעת, והוא מוכן להמשיך את דרכו ולהנהיג בכוחות עצמו [אברבנאל].