העלמותו הפתאומית של אליהו הנביא בסערה השמיימה מותירה את בני הנביאים בבלבול. למרות ידיעתם המוקדמת על הסתלקותו הצפויה, הם מתקשים לעכל את הפרידה ומבקשים לצאת למסע חיפושים. בקשה זו מעוררת תמיהה: הרי בני הנביאים עצמם התנבאו קודם לכן כי ה' ייקח את אליהו באותו היום, וכיצד כעת הם מחפשים אחריו?
כדי ליישב סתירה זו, עולות מתוך המקורות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה, הרוחנית, מסבירה כי עצם העלאת הבקשה מעידה על ירידה במדרגתם. מיום שנגנז אליהו, הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים, ולכן נעלם מהם לפתע מקום הימצאו האמיתי [רש"י]. הגישה השנייה מציעה שבני הנביאים סברו שאליהו לא עלה לשמיים ממש, אלא שרוח ה' רק הפרידה אותו מבני האדם, כשם שאירע לו בעבר כשהתבודד ארבעים יום, או כפי שהעיד עליו עובדיה הנביא שרוח ה' נושאת אותו למקומות נסתרים [רד"ק, רלב"ג].
מתוך תפיסה זו, נחלקו המפרשים לגבי מטרת החיפוש. יש הסבורים כי בני הנביאים חשבו שאליהו עדיין חי בעולם הזה ורק מתחבא באחד ההרים [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הם הבינו שנשמתו של אליהו עלתה לה', אך הניחו שגופו נפל לארץ בדיוק כפי שנפלה אדרתו, ולכן רצו למצוא את הגופה כדי להביאה לקבורה [מלבי"ם, מצודת דוד].
לצורך המשימה הם מציעים לשלוח חמישים בני חיל. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה כאן לאנשי מלחמה, אלא לאנשים בעלי כוח פיזי רב וסיבולת, המסוגלים לסרוק שטחים נרחבים וללכת הנה והנה בזמן קצר. הם חוששים שמא הרוח השליכה את אליהו באחד ההרים או באחת הגיאות שמשמעותה גאיות, מילה הכתובה חסר אך נקראת כ"הַגֵּיאָיוֹת" [מנחת שי].
תגובתו של אלישע להצעה היא סירוב מוחלט באומרו לֹא תִשְׁלָחוּ. אלישע ידע היטב כי החיפוש מיותר לחלוטין, שכן הוא זכה לראות במו עיניו כיצד אליהו עלה לשמיים בגופו ובנפשו. עם זאת, מתוך ענווה גדולה, הוא נמנע מלספר להם על המראה הנשגב שראה, והסתפק בהוראה שלא לצאת לדרך [מצודת דוד].