הרגעים שלפני פרידתו של מנהיג רוחני גדול מן העולם מלווים במתח עצום. המורה מבקש לצאת למסעו המיסטי והאחרון לבדו, בעוד תלמידו המסור מסרב בעקשנות להרפות, וקושר את גורלם יחד עד הרגע האחרון בהחלט.
כאשר אליהו אומר לאלישע שֵֽׁב־נָ֣א פֹ֗ה, כלומר התעכב והישאר במקומך [ביאור שטיינזלץ], הוא מונע ממניעים שונים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאליהו חפץ לצאת מן העולם לבדו וללא ליווי מתוך ענווה עצומה, כדי להסתיר מאלישע את המחזה הפלאי של עלייתו לשמים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי הבקשה נבעה מדאגה לאלישע, כדי להגן עליו מפני החרדה העצומה שעלולה לתקוף אותו למראה רבו הנישא בסערה [רלב"ג]. גישה אחרת מסבירה שאליהו רצה להיפרד מאלישע כדי לאפשר לשאר בני הנביאים לקבל השראה נבואית ישירה מה׳, ולא דרך אלישע שישמש כצינור בלעדי לשפע הרוחני [מלבי"ם]. בנוסף, בשלב זה אליהו כבר היה מזוכך ורוחני כמלאך, ותנועתו במרחב הייתה מהירה ופלאית. לכן, הוא הציע לאלישע להישאר משום שאדם רגיל כלל לא היה מסוגל להדביק את קצב הליכתו [אלשיך].
אליהו מציין כי ה׳ שלח אותו עַד־בֵּֽית־אֵ֔ל. השימוש במילה "עד" אינו מקרי; אליהו התכוון להגיע רק עד פאתי העיר ולא להיכנס לתוכה, בשל עגל הזהב שעמד בה [מלבי"ם]. כמו כן, אליהו סבר כי בית אל, המוכרת כשער השמים, תהיה המקום המדויק ממנו יעלה השמימה [אלשיך].
אך אלישע מסרב בתוקף ונשבע: חַי־יְהֹוָ֥ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֖ אִם־אֶעֶזְבֶ֑ךָּ, כלומר, אני נשבע שלא אעזוב אותך [ביאור שטיינזלץ]. בשבועתו, אלישע מקדים את שם ה׳ מפאת הכבוד, אך מוסיף מיד את חייו של אליהו כדי להעצים את השבועה ולהראות עד כמה נפשו של רבו יקרה וגדולה בעיניו [רד"ק]. התעקשותו של אלישע נבעה מהבנתו שכדי לזכות ולקבל פי שניים מרוחו של אליהו, עליו להיות נוכח עמו ממש ברגע ההסתלקות [מלבי"ם].
בסופו של דבר, דבקותו של אלישע משתלמת. הפסוק מסיים במילים וַיֵּרְד֖וּ בֵּֽית־אֵֽל, בלשון רבים. מעצם התעקשותו של אלישע להידבק ברבו, דבקה גם בו אותה קלילות רוחנית מלאכית, ושניהם ירדו יחד לבית אל באורח פלא ובשעה קלה אחת [אלשיך].