מפגש מתוח מתקיים בין אלישע הנביא לבין יהורם מלך ישראל, כאשר המלך פונה אל הנביא בשעת משבר צבאי קשה. אלישע דוחה את פנייתו הפתאומית של המלך ומטיח בו בלעג מַה לִּי וָלָךְ, כלומר, איזו אהבה, קרבה או קשר יש בינינו שמצדיקים את פנייתך אליי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לעקיצה האישית, יש כאן עיקרון רוחני: תפילת הנביא מועילה רק למי שמאמין בה' ובנביאיו, שכן נדרש קשר אמוני בין הנביא לבין האדם שבעדו הוא מתפלל [מלבי"ם]. לפיכך, אלישע שולח אותו לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ – לחפש עזרה ותשובות על העתיד אצל נביאי הבעל והעשתורת של הוריו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
מלך ישראל מגיב במילה הקצרה אַל, המבטאת תחינה ומצוקה. המפרשים מציגים שתי זוויות להבנת בקשה זו: גישה אחת מסבירה שהמלך מבקש מאלישע לחדול מדבריו הקשים ולא לפטור אותו בלעג בנסיבות כה חמורות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה, המקובלת על רוב הפרשנים, רואה במילה זו בקשת רחמים של ממש. המלך מתחנן בפני אלישע שלא יזכיר כעת את חטאי העבר של משפחתו, שכן הם נמצאים בסכנת חיים, והזכרת העוונות בשעת משבר עלולה לעורר עליהם את מידת הדין [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך].
המלך ממשיך ומסביר מדוע בא דווקא אל אלישע: כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב. הוא מודה כי המשבר אינו אירוע טבעי או מקרי, אלא גזרה ישירה של השגחה עליונה. אילו היה מדובר בבעיה טבעית, ייתכן שהיה פונה לאלילי הבעל, אך מכיוון שה' הוא שגזר את הגזרה, הרי שרק תפילה לה' יכולה לבטלה, ואין כל תועלת בפנייה לעבודה זרה [מלבי"ם, אברבנאל]. בנוסף, המלך מדגיש שהסכנה אינה מרחפת רק מעל ראשו שלו, אלא מאיימת על שלושת המלכים יחד, ובכך הוא מנסה לעורר את רחמיו של הנביא להתערב ולהצילם [מלבי"ם].