הגעתם של המואבים אל שדה הקרב לוותה בביטחון עצמי מופרז שהוביל למפלתם המוחצת. כאשר וַיָּבֹאוּ אֶל־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, הם לא נערכו כלוחמים המוכנים לקרב, אלא כאנשים הבוטחים בעצמם שבאים רק כדי לאסוף שלל. שאננות זו, שאותה מסביר הרלב"ג כהכוונת ה', יחד עם יתרונו המספרי והצבאי של צבא ישראל, אפשרו לישראל לקום ולהביס אותם בקלות [מצודת דוד, רד"ק, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לאחר המכה הראשונה במחנה, המואבים פתחו במנוסה, אך ישראל לא הרפו. המילים וַיַּכּוּ־בָהּ וְהַכּוֹת אֶת־מוֹאָב מתארות רצף מתמשך של פעולות: בני ישראל רדפו אחרי המואבים הנסים עד לתוך מדינתם, והמשיכו להכות בהם שוב ושוב בהתמדה וללא הפסקה [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על תופעת הקרי והכתיב הקיימת בפסוק: המילה נכתבת "ויבו" (באות בי"ת) אך נקראת וַיַּכּוּ (באות כ"ף), וכן על השימוש במילה בלשון נקבה בָהּ [מנחת שי]. סביב עניין זה נוצרו מספר כיווני פרשנות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בָהּ מתייחסת לארץ מואב או למדינה עצמה, שבתוכה הכו ישראל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הרד"ק מתמקד בכתיב "ויבו" ומסביר אותו מלשון ביאה ("ויבא בה"), כלומר צבא ישראל בא ונכנס לתוך כל עיר ועיר (מילה בלשון נקבה) שאליה נסו המואבים כדי להימלט, והכה אותם שם. לעומת זאת, הרלב"ג מציע שהמילה בָהּ מתייחסת למחנה ישראל (שם עצם שיכול להופיע במקרא גם בלשון נקבה). לפי פירושו, הכתוב מחלק את הקרב לשניים: תחילה הכו ישראל את המואבים בתוך המחנה שאליו הם באו, ורק לאחר מכן השלימו את המלאכה והכו את מואב במקומותיהם שלהם.