טעות אופטית וגיאוגרפית מובילה את צבא מואב למסקנה פזיזה וגורלית. כאשר המואבים משקיפים אל עבר מחנה האויב, הם רואים מראה חריג במישור הצחיח, המוביל אותם לפרשנות שגויה של המציאות.
הפרשנים מסכימים כי הקריאה דָּם זֶה נובעת מהיכרותם של המואבים עם תוואי השטח. מכיוון שבאותו אזור מעולם לא נבעו מים, הם כלל לא העלו בדעתם שהתרחש נס והגיעו לשם מים. לכן, כאשר ראו את השתקפות השמש הזורחת על פני המים שיוותה להם מראה אדום, הם היו משוכנעים לחלוטין שמדובר בנחל מלא בדם.
בעקבות המראה הזה, המואבים מסיקים כי הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים. המפרשים מבארים פה אחד כי המילה נגזרת מהמילה "חרב". כלומר, המואבים משערים שפרצה קטטה במחנה האויב, והמלכים וצבאותיהם נלחמו, הכו והרגו זה את זה בחרבותיהם בטבח הדדי גדול.
לאור ההנחה שהאויב השמיד את עצמו, המואבים מכריזים וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב. הם מבינים שכעת כבר אין להם צורך לצאת למלחמה, וכל שנותר להם הוא לגשת בבטחה אל המחנה ולבזוז את השלל שהופקר.