בשעת ייאוש עמוקה במערכה הצבאית, מתרחש אירוע קיצוני ומזעזע של הקרבת קורבן אדם פומבית. מעשה זה עוצר באופן מיידי את המלחמה, אך זהות הקורבן, מניעי ההקרבה ומהותו של הזעם שמתעורר בעקבותיה, זוכים למגוון רחב של פרשנויות.
הפרשנים נחלקים בשאלה למי שייך בְּנוֹ הַבְּכוֹר שהוקרב. גישה אחת גורסת כי מדובר בבנו ויורש העצר של מלך מואב עצמו, שהוקרב כדי לבטא מסירות עילאית [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הקורבן היה דווקא בנו של מלך אדום, אשר הוחזק כשבוי בידי מלך מואב או נחטף על ידו במהלך הקרב, והועלה לעולה לעיני אביו [רד"ק, מצודת דוד].
לגבי המניע להקרבת הבן עַל־הַחֹמָה, המסורת הפרשנית מצביעה על ניסיון של מלך מואב לחקות את מסירותו של אברהם אבינו. כאשר שאל מלך מואב את עבדיו מדוע זוכים ישראל לנסים, סיפרו לו על נכונותו של אברהם להקריב את יצחק בנו היחיד, ובתגובה החליט מלך מואב להקריב את בנו שלו [רש"י, רד"ק, חומת אנך]. המילה הַחֹמָה כתובה במקרא חסרה את האות וי"ו, ועל כך דורשים הפרשנים שההקרבה נעשתה לשם עבודה זרה, ספציפית לשמש, כלומר ל"חַמָּה" [רש"י, מנחת שי, רד"ק]. עם זאת, קיימת דעה שלפיה מלך מואב הקריב את בנו לשם שמים, מתוך כוונה אמיתית לרצות את ה' [רד"ק, מנחת שי, חומת אנך].
בעקבות המעשה מתעורר קֶצֶף־גָּדוֹל עַל־יִשְׂרָאֵל, וטיבו נגזר מזהות הקורבן. אם הקורבן היה בן מלך אדום, הרי שהקצף הוא זעם אנושי: מלך אדום כעס על ישראל שבגללם יצא למלחמה שבה איבד את בנו, ועל כך שלא עזרו לו להצילו מידי מואב [רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג]. לחלופין, ישראל הם אלו שכעסו והצטערו על האסון הרע שפקד את בן בריתם האדומי [רלב"ג].
אך אם מלך מואב הקריב את בנו שלו, הקצף הוא קטרוג וזעם אלוהי על עם ישראל. מידת הדין קטרגה על כך שמלך גוי מוכן למסור את היקר לו מכל למען אמונתו, בעוד שישראל אינם מתמסרים לרצון ה' ומכעיסים אותו מדי יום [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. יתרה מכך, מעשה ההקרבה הזכיר בשמים את עוונותיהם של ישראל, שחטאו בעצמם בהקרבת ילדיהם לעבודה זרה, ולכן נקבע שאינם ראויים לנס ולהצלה [רש"י, רד"ק].
סיום המערכה מתואר במילים וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. בעקבות הזעזוע ממעשהו של מלך מואב, חשו הלוחמים שהמלחמה אינה מוצדקת עוד, עזבו את המקום, וכל מלך שב לארצו [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. הפרשנים מדייקים כי המילה וַיָּשֻׁבוּ נכתבה ללא האות וי"ו, ודורשים זאת מלשון ישיבה: באותה שעה ירדו ישראל לשפלות ולמדרגה התחתונה ביותר, וכביכול ישבו לארץ באבל ובכלימה מתוך הבנה שנגזרה עליהם פורענות [מנחת שי, רד"ק].