בשעת משבר חמור והיעדר פתרונות צבאיים, מתגלה ההבדל המהותי בין המנהיגים. בעוד שמלכי ישראל ואדום ניצבים חסרי אונים, יהושפט, מלך יהודה הצדיק וירא ה', הוא היחיד שמתעורר לחפש פתרון והדרכה רוחנית מאת ה' [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הוא מבקש לדעת הַאֵין פֹּה – כלומר, האם אין כאן [מצודת דוד] נביא שניתן לדרוש דרכו את דבר ה'.
תשובתו של אחד מעבדי מלך ישראל חושפת כי אלישע בן שפט נמצא עמם במחנה. הפרשנים מסכימים כי אלישע לא היה איש צבא ולא גויס למלחמה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. עצם נוכחותו במחנה הצבאי העידה כי הוא הגיע לשם מכוח נבואה, מתוך ידיעה מראש שהצבא יזדקק לדבר ה', ואולי אף בתקווה שנס גדול שיעשה שם יעורר את מלך ישראל לחזור בתשובה [רלב"ג, רד"ק, חומת אנך].
אלישע מתואר כמי אֲשֶׁר־יָצַק מַיִם עַל־יְדֵי אֵלִיָּהוּ. משמעות המילה יָצַק היא שפך [מצודת ציון], והביטוי מתאר את היותו משרתו האישי של אליהו, שהתבודד עמו ושהה במחיצתו בכל עת [מצודת דוד, אברבנאל]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מדגיש דווקא את עבודת השירות, על בסיס הכלל שגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה. בזכות העובדה שאלישע שירת את רבו בהתמדה והיה תמיד לפניו, הוא ספג שלמות רוחנית והשפעה נבואית במידה רבה יותר משאר התלמידים [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל].
לצד זאת, מפרשים רבים מוצאים קשר ישיר בין תיאור זה לבין המצוקה הספציפית של הצבאות באותה שעה – סכנת מוות בצמא. העבד לא הזכיר סתם שאלישע שימש את אליהו, אלא הדגיש את יציקת המים כדי לרמוז על מסוגלותו של הנביא לחולל נס ולהביא מים. על פי המדרש, במעמד הר הכרמל, אלישע הוא שיצק מים עבור אליהו, ובאותה יציקה נעשה נס ואצבעותיו הפכו כמעיינות מים עד שהתעלה התמלאה. לפיכך, מי שכבר הורגל וזכה לחולל נס של הורדת מים, הוא הראוי ביותר להושיע אותם כעת מצימאונם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].