בשעת המצור על עירו, מלך מואב מבין כי כוחותיו הולכים וכלים וכי לא יוכל לנצח במערכה מתוך החומות. מתוך ייאוש והבנה כי הלחימה מרחוק אינה יעילה עוד, הוא מחליט לצאת למתקפת פתע נועזת וממוקדת נגד אחד מבעלי הברית שצרו עליו.
הכתוב מציין כי חזק ממנו המלחמה. השימוש בפועל בלשון זכר עבור שם העצם "מלחמה" בא ללמד כי עצם דבר המלחמה, או צבא האויב שקם עליו, היו חזקים מכפי יכולתו [רד"ק, מצודת דוד]. מתוך כך, הוא לוקח אותו, כלומר עמו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], שבע מאות איש שלף חרב. הבחירה בלוחמים נושאי חרב נועדה למאבק פנים אל פנים מחוץ לעיר, בניגוד ללחימה בחצים וקשתות שאפיינה את ההגנה מעל החומה [מלבי"ם].
מטרת הגיחה הייתה להבקיע – לפצל את מחנה האויב, לעבור בתוכו ולפרוץ דרך [מצודת דוד, מצודת ציון] לעבר מחנהו של מלך אדום בלבד, מתוך הבנה שאין ביכולתו להתמודד מול צבאות שלושת המלכים יחד [אברבנאל]. הפרשנים מציעים מספר סיבות לבחירה דווקא במלך אדום כיעד התקיפה: ייתכן שמחנה אדום היה הקרוב ביותר אל העיר [רד"ק, אברבנאל], או שהיה ממוקם באגף נפרד ונחשב לחוליה החלשה ביותר בכוח המשותף [מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי מלך מואב נטר איבה עמוקה במיוחד למלך אדום, ושם לו למטרה אישית להילחם בו ולתפוס אותו [אברבנאל].
למרות המאמץ, הלוחמים המואבים נהדפו על ידי אנשי אדום שהתגוננו, ולא יכלו להגיע אל המלך וללכוד אותו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. כישלון טקטי זה הוביל לתוצאה טראגית ודרמטית שמשליכה על המשך המערכה: משלא הצליח ללכוד את מלך אדום עצמו, תפס מלך מואב את בנו הבכור של מלך אדום, יורש העצר, והעלה אותו לעולה על החומה כנקמה. מעשה אכזרי זה עורר זעם וקצף רב מצד אדום כלפי ישראל, שכן האדומים כעסו על כך שישראל הניחו להם להילחם לבדם בשעת ההבקעה ולא סייעו בהצלת בן המלך [מלבי"ם, אברבנאל]. ישנה גם גישה מדרשית המפרשת כי מלך מואב הקריב את בנו שלו לשם עבודה זרה או מתוך רצון לחקות את עקדת יצחק, מה שעורר קצף מאת ה' על ישראל כשנזכרו עוונותיהם, אך מודגש כי הפשט המקראי מכוון לכך שהקורבן היה בנו של מלך אדום [אברבנאל].