מסע ההרס והחורבן השיטתי שערכו צבאות ישראל בארץ מואב כלל את השמדת התשתיות והחקלאות, והגיע לשיאו במצור כבד על עיר הבירה. בתחילת הדברים מפורטת הריסת הערים, סתימת המעיינות וכריתת העצים. לגבי הפעולה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ, מפרשים כי החיילים מילאו את החלקות הטובות באבנים [ביאור שטיינזלץ], כאשר כל לוחם השליך את האבן שהוטל עליו לזרוק [מצודת דוד]. לעומת זאת, מובאת דעה כי האבנים שהושלכו אל השדות נלקחו למעשה מתוך חומות הערים שאותן הרסו החיילים [רש"י].
לאחר החרבת הסביבה כולה, מוקד הלחימה עובר אל קִיר חֲרָשֶׂת. הפרשנים מסכימים כי מדובר בעיר גדולה, מבוצרת ומפורסמת, שהייתה עיר הבירה המדינית והמטרופולין של מואב, ובה התבצר המלך. המילים עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ מבטאות את עוצמת ההרס הכולל: הצבאות החריבו את כל ערי מואב והשחיתו את כל המרחב שסביב העיר, כך שבאזור כולו נותרה עומדת רק קיר חרשת. חומותיה של עיר זו היו בנויות מאבנים גדולות וחזקות במיוחד, ולכן לא נהרסו מיד אלא נותרו על תילן [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל, רלב"ג, מצודת דוד]. מנגד, גישה שונה בתכלית מציג [רש"י], המפרש את המילה חֲרָשֶׂת מלשון חרסית, כלומר טיט. לשיטתו, החיילים פירקו את חומות העיר אבן אחר אבן, עד שלא נותר מהן דבר מלבד הטיט שחיבר ביניהן.
בשלב הסופי של המערכה, וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבעוד שאת שאר הערים כבשו והרסו כוחות הרגלים, חומותיה הבצורות של קיר חרשת דרשו התערבות של הַקַּלָּעִים. אין מדובר רק בלוחמים פשוטים האוחזים קלע ידני להשלכת אבנים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אלא במכונות מצור כבדות שהשליכו אבני ענק במטרה להבקיע ולנתץ את החומה החזקה [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. עוצמת המכה של אבני המצור על החומה דחקה את מלך מואב לייאוש מוחלט. לאחר שניסה ללא הצלחה להבקיע את קווי המצור עם מאות אנשי חרב, הוא פנה לעשות מעשה קיצוני והעלה קורבן אדם על החומה [רלב"ג].