כלכלתה של מואב נשענה רבות על שטחי המרעה הנרחבים שבה, וגידול הצאן היה הענף המרכזי במדינה. למרות היותה ממלכה עצמאית, מואב הייתה משועבדת פוליטית וכלכלית לממלכת ישראל, ונאלצה להעלות לה מס כבד מתוך המשאב הטבעי העיקרי שלה.
התואר נֹקֵד המיוחס למישע מלך מואב, מצביע על היותו בעל מקנה וצאן רב. מקור המילה, לפי חלק מהמפרשים, נובע מכך שרוב הצאן מתאפיין בכתמים ונקודות על גופו [מצודת דוד, רד"ק]. מישע ביסס את כלכלת ארצו על ענף זה [ביאור שטיינזלץ], ואף גידל את הצאן במיוחד כדי לעמוד בתשלומי המס הכבדים לישראל [מלבי"ם].
השימוש בפועל וְהֵשִׁיב מלמד על אופיו של המס. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפעולה מחזורית של תשלום מס קבוע שהועלה למלך ישראל מדי שנה בשנה, בבחינת נתינה שחוזרת על עצמה [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המדייקים כי הכתוב אינו מפרש במפורש אם אכן מדובר במס שנתי קבוע, או שמא במנחה שניתנה בפרקי זמן מוסכמים אחרים [רד"ק].
המס עצמו הורכב משני סוגי צאן: מאה אלף כָּרִים, שהם בני צאן שמנים שגודלו במיוחד לשם שימוש בבשרם [ביאור שטיינזלץ], ומאה אלף אֵילִים צָמֶר. הפרשנים מסכימים כי התוספת המילה "צמר" באה להדגיש שהאילים נמסרו כשהם עוטים את צמרם המלא, כלומר בטרם נגזזו, מה שהעלה משמעותית את ערכם הכלכלי של בעלי החיים שנמסרו.