תארו לעצמכם מצב שבו צבא שלם נכנס לארץ של האויב ומחליט להרוס בה כל דבר אפשרי. זה בדיוק מה שקרה כשצבא ישראל נלחם בארץ מואב. החיילים הרסו את הערים, סתמו את המעיינות וכרתו את העצים. כדי להרוס את השדות הטובים שבהם גידלו אוכל, יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ. כל חייל וחייל זרק אבן אל תוך השדה, עד שהשדות התמלאו באבנים ולא היה אפשר לגדל בהם יותר שום דבר.
אחרי שהחריבו את כל הסביבה, הגיעו החיילים אל עיר הבירה המפורסמת והגדולה של מואב, שנקראה קִיר חֲרָשֶׂת. בתוך העיר הזו הסתתר מלך מואב. ההרס מסביב היה כל כך גדול, עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ. כלומר, מכל הערים באזור נשארו עומדות רק האבנים החזקות של חומת עיר הבירה הזו, שלא נהרסה מיד.
מכיוון שהחומה הייתה כל כך חזקה, חיילים רגילים לא הצליחו לפרוץ אותה. לכן, וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ. הקלעים לא היו סתם אנשים שזורקים אבנים קטנות בידיים, אלא מכונות מצור גדולות ומשוכללות שזרקו אבני ענק בעוצמה רבה כדי לשבור את החומה. המכות החזקות של האבנים על החומה גרמו למלך מואב להרגיש אבוד לגמרי. אחרי שניסה לברוח עם החיילים שלו מהעיר הסגורה ולא הצליח, הוא נתקף בייאוש מוחלט ועשה מעשה קיצוני וקשה מאוד על חומת העיר.