לאחר שהנביא מסרב לקבל את מנחתו, נעמן עובר תהליך של שינוי רוחני עמוק. משגילה את אלוהי ישראל, הוא מבקש לקחת עמו לארצו חיבור מוחשי לאמונתו החדשה, ומצהיר על התנתקות מוחלטת מעבודת האלילים של עברו.
המילה וָלֹא הפותחת את בקשתו מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כלשון של שאלה ובקשה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. עם זאת, יש המבארים כי מדובר בהמשך ישיר לסירובו של אלישע: נעמן אומר לנביא שאם אינו מוכן לקבל ממנו גמול על ריפויו, לפחות שיסכים להעניק לו דרך שבה יוכל לעבוד את ה' [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
נעמן מבקש מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה, כלומר כמות עפר שזוג פרדים (בעל חיים הנולד מסוס וחמור) יכולים לשאת [רש"י, מצודת ציון]. מטרתו היא לקחת את האדמה לעירו ולבנות ממנה מזבח [רש"י, רלב"ג, רד"ק]. הסיבה לבקשת האדמה דווקא מכאן היא משום שארץ ישראל היא קדושה [רש"י], ונעמן הבין שכדי להקריב לה' כראוי הוא זקוק לאדמה טהורה [ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים שנעמן אף ביקש אדמה ספציפית מהמקום שבו עמד הנביא או מביתו [מלבי"ם, רלב"ג].
נשאלת השאלה מדוע היה על שר צבא חזק כנעמן לבקש רשות לקחת מעט עפר, והרי יכול היה פשוט לקחת. הפרשנים מסבירים שנעמן רצה להימנע מכל גזל. הוא הקפיד לקבל רשות מפורשת מהנביא וממלך ישראל, כדי שהמזבח שהוא עתיד להקים לה' לא יהיה מבוסס על אדמה גזולה [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה].
בסיום דבריו, נעמן מקבל על עצמו עול מלכות שמים ומצהיר כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים. הוא מתחייב שמעתה והלאה יעבוד ויקריב קורבנות אך ורק לה', ויזנח לחלוטין את העבודה הזרה [מלבי"ם, מצודת דוד].