דמותו של שר צבא בשיא תפארתו, אשר זוכה להערצה לאומית אך מתמודד בדלתיים סגורות עם נגע קשה, עומדת במוקד סיפור זה. מציאות מורכבת זו מובילה לשרשרת אירועים חובקת מדינות, המהווה את הנס העשירי במניין הנסים שחולל הנביא אלישע [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל]. רקע הדברים מתרחש כאשר בעקבות הצרעת, ובעצת נערה ישראלית שבויה, פונה מלך ארם למלך ישראל במכתב מלווה בממון רב כדי שירפא את שר צבאו. מלך ישראל נתקף חרדה וקורע את בגדיו בחשבו שזוהי עלילה ופתיחה במלחמה [צאינה וראינה]. הפנייה למלך ישראל דווקא, ולא ישירות לנביא, נבעה מתפיסתו של מלך ארם כי אלישע פועל כרופא אומן הנוטל שכר. משום כך פנה למקבילו המלכותי כדי שזה יצווה על הרופא לרפאו, שכן אין זה מכבודו של מלך לפנות לאדם פשוט. אלישע מתערב במשבר זה לא לשם רווח, אלא כדי לקדש את שם ה' ולהוכיח כי יש נביא בישראל [אלשיך].
הכתוב מתאר את מעמדו הרם של נעמן בשני מישורים: הוא היה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, כלומר חשוב ומוערך בחצר מלך ארם, וכן וּנְשֻׂא פָנִים – אדם מכובד שהעם כולו נשא אליו את פניו בהערצה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. אגב כך, יש להעיר כי הגיית המילה גָּדוֹל היא בהטעמה מלרע, בסוף המילה [מנחת שי].
הסיבה לאותה הערצה רחבה טמונה בכך שכִּי בּוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם, כלומר באמצעותו, כמצביא, הנחיל ה' ניצחונות צבאיים לעמו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתשועה זו מכוונת לאירוע ספציפי: נעמן הוא זה שמשך בקשת לתומו, ללא כוונה מיוחדת, והרג את אחאב מלך ישראל. מנגד, מוצג רעיון שלפיו הניצחונות שהעניק ה' לארם היוו למעשה תשלום שכר בעולם הזה על החסד שעשה לבן הארמי עם יעקב אבינו, כדי שלא להותיר לרשעים שכר לעולם הבא [רד"ק].
הצירוף גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע טומן בחובו ניגוד טראגי, והפרשנים מציגים זוויות שונות לגבי השפעת המחלה על הגיבור. יש הסבורים כי הצרעת לא נבעה מקלקול טבעי בגוף ולא פגעה בכוחו הפיזי, אלא הייתה עונש שמימי נקודתי על כך ששבה את הנערה הישראלית [מלבי"ם]. מול תפיסה זו, יש שרואים בכך כאב כפול, שכן זרועותיו החזקות של הגיבור הוכו ונחלשו בשל המחלה [אברבנאל]. מעבר לפן הפיזי, הניגוד יצר גם משבר נפשי וחברתי: למרות מעמדו העליון, הצרעת הרתיעה את סובביו והעיקה עליו [ביאור שטיינזלץ], וכן מנעה ממנו לממש את תשוקתו העזה לצאת למלחמות, דבר שהסב לו צער רב [מצודת דוד].