לאחר סירובו העקרוני של אלישע לקבל שכר על ריפוי הצרעת, מתרחשת תפנית. משרתו גיחזי מחליט לפעול מאחורי גבו של רבו ולנצל את ההזדמנות הכלכלית. המילה ויאמר מתפרשת כאן כמחשבה פנימית, כלומר גיחזי אמר או חשב זאת בליבו [רד"ק, מצודת דוד ושטיינזלץ], והמילה חשך משמעותה מנע, שכן אלישע מנע מנעמן לתת את מנחתו [מצודת ציון, מצודת דוד ושטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כיצד גיחזי הצדיק לעצמו את המעשה. מטרתו היתה להתעשר, לרכוש נכסים ולהפוך לאדם מכובד [אברבנאל], וכדי להשקיט את מצפונו הוא נשען על הצדקות הלכתיות וטכניות. גיחזי טען כי על פי הדין אין חובה לרפא גוי בחינם. לשיטתו, אלישע אמנם צדק כשסירב לקבל מתנה, כדי שנעמן לא ייחס זאת לעבודה זרה, אך עדיין היה ראוי לגבות ממנו שכר רפואה בסיסי. מסיבה זו גיחזי מדגיש שנעמן הוא "הארמי", כלומר נוכרי [מלבי"ם]. בנוסף, גיחזי מצא פרצה לשונית בשבועתו של אלישע; אלישע נשבע שלא יקח מידו של נעמן, כלומר מידו ממש. לכן גיחזי מצהיר שייקח מֵאִתּוֹ, ובכך שכנע את עצמו שאינו מפר את דברי רבו [אלשיך].
גיחזי נשבע בשם ה' (חַי־ה') שירוץ אחרי נעמן וייקח ממנו מְאוּמָה, כלומר דבר מה [מצודת דוד ושטיינזלץ]. אולם, שבועה זו ומעשהו של גיחזי עומדים בניגוד מוחלט למעשהו של אלישע. בעוד שאלישע קידש את שם ה' לעיני נעמן כשסירב לקחת רכוש, גיחזי רדף אחרי הממון ונשבע לשקר בשם ה', ובכך חילל את שם שמים והרס את הקידוש שיצר רבו [מנחת שי ואלשיך].
עונשו של גיחזי על חילול השם רמוז במילה מְאוּמָה. פרשנים רבים מציינים כי המילה נכתבה בכתיב חסר, ללא האות אל"ף, כך שניתן לקרוא אותה כ"מומה" (מום). הקדוש ברוך הוא העניש את גיחזי מידה כנגד מידה: גיחזי נשבע לשקר כדי לקחת "מאומה", ולבסוף לקח את ה"מום" של נעמן – הצרעת שדבקה בו לצמיתות [רש"י ומנחת שי].