תגובתו הזועמת של נעמן חושפת את אכזבתו מהפתרון הפשוט לכאורה שהציע לו הנביא, פתרון שנתפס בעיניו כמרשם רפואי טבעי גרידא. מתוך תפיסה זו, נעמן מתרעם וטוען כי אין כל היגיון בהוראה לטבול דווקא בירדן [מלבי"ם, מצודת דוד]. הוא מצהיר כי אֲמָנָה וּפַרְפַּר, שהם נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, עדיפים וטובים יותר מכל מקורות המים של ישראל [ביאור שטיינזלץ]. המילה הכתובה בפסוק היא אבנה באות בי"ת, אך היא נקראת אֲמָנָה באות מֵ"ם, שכן הנהר היה מוכר בשני השמות הללו [מנחת שי, רד"ק].
באשר לטענתו הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי, הפרשנים מציגים שתי דרכים מרכזיות להבנת כוונתו. גישה אחת מסבירה כי מדובר בטענה תיאורטית, לפיה אם עצם הרחיצה במים היא זו שמפיגה את הצרעת, הרי שהוא יכול היה לרחוץ בנהרות דמשק העדיפים ולהיטהר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המשפט כתמיהה רטורית המבוססת על ניסיונו האישי. לפי פירוש זה, נעמן טוען כי הוא רוחץ בנהרות דמשק בתמידות מדי יום, ושואל בפליאה וכי הוא נטהר מצרעתו בשל כך. המסקנה המתבקשת מבחינתו היא שכשם שנהרות דמשק לא הועילו לו, כך בוודאי שמי הירדן לא יועילו [מלבי"ם, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק].
מתוך המסקנה שאין ממש בדברי הנביא ושהפתרון המוצע חסר תועלת, הוא מסיים את דבריו, פונה והולך בְּחֵמָה, כלומר בכעס [ביאור שטיינזלץ].