תגובתו הקשה של שר הצבא הארמי נובעת מפער עמוק בין ציפיותיו לבין התנהלותו של הנביא, הן במישור הכבוד האישי והן באופן שבו דמיין שיתרחש נס הרפואה.
כאשר אלישע לא יצא לקראתו אלא הסתפק בשליחת שליח, התעורר כעסו של נעמן על שני רבדים. במישור האישי, נעמן ציפה שהנביא יֵצֵא יָצוֹא אליו כדי לחלוק לו כבוד הראוי לאדם במעמדו הגבוה. הוא אף הניח שהנביא וְעָמַד על רגליו לפניו, כדרך שמקובל לעמוד בפני מלכים ושרים, ולא יישאר לשבת בביתו [מצודת דוד, אברבנאל]. במישור המעשי, נעמן סבר כי נוכחותו הפיזית של הנביא הכרחית כדי לראות את החולה מקרוב ולכוון את תפילתו כראוי [רש"י, מלבי"ם].
במקום ההוראה הפשוטה להתרחץ, נעמן ציפה לטקס פלאי שבו הנביא יתפלל, יקרא בשם ה׳, ויבצע מופת של ממש הכולל מחוות ידיים מרשימות [מלבי"ם, שטיינזלץ]. המילה וְהֵנִיף משמעותה הרמה ותנופה [מצודת ציון], ונעמן דמיין כי הנביא יניף את ידו אֶל הַמָּקוֹם כדי להמשיך את כוח הרפואה הנסית ובכך יסיר ויעלים את הנגע, כפי שמשתמע מהמילה וְאָסַף [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ].
הפרשנים חלוקים בשאלה לאיזה מקום התכוון נעמן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לבשרו של החולה, כלומר אל מקום הצרעת עצמו. לעומת זאת, יש המפרשים כי הכוונה היא למקום שבו הנביא עובד את ה׳ [רלב"ג]. גישה שונה לחלוטין מציעה שהמקום הוא נהר הירדן. לפי פירוש זה, נעמן ציפה שהנביא יניף את ידו על מי הירדן כדי להעניק להם כוח סגולי ועל טבעי. משלא עשה זאת, נראתה לו ההוראה להתרחץ כפעולה טבעית וחסרת תוחלת, שהרי אם מדובר ברחיצה בלבד, נהרות דמשק טובים באותה מידה לטהרת הגוף [אברבנאל].