התלהבותו של שר הצבא שנרפא מצרעתו להעניק מתנה ולבטא את הכרת תודתו, פוגשת את התנהלותו המחושבת של משרת הנביא. כאשר נעמן אומר הוֹאֵל, רוב הפרשנים מסבירים כי הדבר מבטא את רצונו והתלהבותו להרבות במנחה, תוך בקשה שיואיל לקחת שתי כיכרות כסף במקום אחת [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שונה מפרשת מילה זו כדרישה לשבועה, כלומר נעמן מבקש מגיחזי להישבע שאכן הנביא הוא ששלח אותו [רש"י].
הכתוב מציין וַיִּפְרָץ בּוֹ, מונח המהווה היפוך אותיות של המילה "ויפצר", ומשמעותו שנעמן הפציר ולחץ עליו לקחת את הכסף [מצודת ציון]. נראה כי בתחילה גיחזי סירב לקחת את התוספת כדי שנעמן לא יחשוד שהוא בא על דעת עצמו [מצודת דוד], אך מן הסתם הוא לא עמד בסירובו זמן רב [ביאור שטיינזלץ].
לאחר ההסכמה, נעמן וַיָּצַר, כלומר קשר וצרר [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ] את המשא. המילים כִּכְּרַיִם כֶּסֶף מנוקדות בצורה המעידה על סמיכות [מנחת שי, רד"ק]. הכסף נארז בִּשְׁנֵי חֲרִטִים, מונח שהפרשנים נחלקו בהבנתו. הגישה המרכזית היא שמדובר בכיסים ארוכים, נרתיקים או אמתחות [מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, וכן מובא בפירוש רש"י]. מנגד, יש המפרשים כי מדובר במיני בגדים, סדינים או מטפחות [רש"י, רד"ק].
לבסוף, נעמן מוסר את הכסף והבגדים אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו, שהם משרתיו שלו [רש"י, מצודת דוד], וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו, כך שמשרתי נעמן נשאו את המשא והלכו לפני גיחזי [רש"י, ביאור שטיינזלץ].