בשעת כעסו של נעמן, כאשר הוא מסרב לקיים את הוראת אלישע, ניגשים אליו עבדיו ומציגים בפניו מערכת טיעונים המשלבת היגיון, דיפלומטיה עדינה והבנה רוחנית עמוקה, כדי לשכנעו לחזור בו.
העבדים פותחים בפנייה אָבִי, שהיא מילת כבוד שמשמעותה "אדוני", המבטאת את יחס ההנהגה של שר וקצין אל נתיניו, בדומה ליחס של אב לבנו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. הם ממשיכים בטיעון לוגי של קל וחומר, המבוסס על המילים וְאַף כִּי שמשמעותן "כל שכן" [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעבדים טוענים כך: לו היה הנביא דורש ממך לעשות מעשה קשה, הדורש טרחה מרובה כדי להתרפא, הרי בוודאי היית מבצע אותו ללא היסוס. אם כן, על אחת כמה וכמה שעליך למלא את דבריו כאשר הוא מבקש ממך פעולה כה קלה ופשוטה.
על גבי ההיגיון הבסיסי הזה, מוסיפים הפרשנים רבדים נוספים. יש המסבירים כי העבדים טענו שאם הפעולה כה קלה, אין סיבה להימנע מלנסות אותה גם אם היא נראית חסרת תועלת טבעית [אלשיך]. בנוסף, אם נעמן היה מוכן לבצע משימה קשה רק מעצם העובדה שהנביא ציווה עליה, הרי שאת המשימה הקלה עליו לבצע משתי סיבות: גם בשל קלותה, וגם מפני שזהו ציווי מפורש של הנביא [מלבי"ם].
לצד הפירוש המקובל, קיימת גישה שונה להבנת הביטוי דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל. לפי גישה זו, העבדים אינם מדברים בלשון תמיהה, אלא קובעים עובדה: הנביא אכן אמר לך דבר גדול ונפלא. הם מבקשים מנעמן שלא יזלזל ברחיצה הפשוטה, שכן מסתתר בה סוד עצום [אברבנאל]. עצם העובדה שהנביא תולה רפואה של מחלה כה קשה בפעולה כה קטנה, היא חידוש המעיד על גודל כוחו ונפלאותיו [מלבי"ם].
העבדים גם מדייקים במילותיו של הנביא רְחַץ וּטְהָֽר. הנביא לא אמר "רחץ ותתרפא", כדי להבהיר שלא מי הירדן הם אלו שמרפאים. הטהרה והרפואה – שהן היינו הך במקרה זה [רד"ק] – אינן נובעות מסגולת המים, אלא אך ורק מכוח גזרתו ודיבורו של הנביא הפועל בשם ה' [אלשיך].
ברובד עמוק ופסיכולוגי יותר, מפרשים חלק מן המקורות כי העבדים הבינו את כוונתו הנסתרת של אלישע. ה"דבר הגדול" שהנביא דרש מנעמן באמת, היה להשפיל את גאוותו וזדון לבו. העבדים רמזו לנעמן בעדינות רבה ובלשון כפולה, כי שבירת הגאווה היא התרופה הטבעית הנדרשת למצבו ולמידותיו, בעוד הרחיצה בירדן היא הסגולה הרוחנית המשלימה אותה [נחל שורק, חומת אנך].