בתקופה שבה ידה של ארם הייתה על העליונה וישראל התקשתה להגן על גבולותיה, איגרת דיפלומטית ממלך ארם מעוררת חרדה עמוקה בחצר מלך ישראל [ביאור שטיינזלץ]. תגובתו הראשונה של המלך היא וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, פעולה הנובעת מתוך פחד וחרדה עצומה [מצודת דוד].
זעקתו של המלך, הַאֱלֹהִים אָנִי, נאמרת בלשון תמיהה, כפי שמלמד הניקוד באות ה"א [רש"י]. הוא מבין שריפוי צרעת אינו פעולה רפואית רגילה אלא שקול ליכולת האלוהית לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, שכן המצורע נחשב כמת, וריפויו משול להחייאתו [מלבי"ם, מצודת דוד].
עולה התהייה מדוע מלך ישראל לא פנה מיד אל הנביא אלישע, שבידו לרפא את המצורע. הפרשנים תולים זאת במצבו הרוחני הירוד של המלך. גישה אחת מסבירה כי מתוך רשעתו, המלך כלל לא האמין בנביא ובדבריו, ולכן הניח שמלך ארם דורש ממנו אישית לבצע את הריפוי [מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה שהמלך דווקא ידע שה' עושה נסים על ידי הנביא, אך התבייש לפנות אליו ולבקש את עזרתו, משום שסירב בעקביות לשמוע לאזהרותיו להפסיק את עבודת האלילים [רד"ק].
מתוך חוסר האונים הזה, המלך מסיק כי מטרת הבקשה אינה רפואית אלא פוליטית. המילה מִתְאַנֶּה משמעותה חיפוש עלילה, תואנה או תירוץ להתגרות [רש"י, מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי מאחר שבאותה עת שרר שלום בין המדינות, מלך ישראל הבין שמלך ארם מציב בפניו דרישה בלתי אפשרית בכוונה תחילה. הוא חשש שכאשר יודיע שאינו מסוגל לרפא את שר הצבא, מלך ארם יאשים אותו בחוסר רצון לעזור, וינצל זאת כעילה לחרחר ריב ולפתוח במלחמה חדשה [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].