תארו לעצמכם שאתם כל כך עצובים בגלל משהו שקרה במקום מסוים, עד שאתם ממש כועסים על המקום עצמו. זה בדיוק מה שמרגיש דוד כשהוא מקונן על מותו של שאול המלך. דוד פונה אל הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, ההרים שעליהם התרחשה המלחמה הקשה, ומטיל עליהם קללה. הוא מבקש: אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת. כלומר, הוא מבקש שעל ההרים האלה לא ירד יותר גשם או טל, ושהשדות שם לא יצמיחו יבול טוב שאפשר להביא ממנו תרומה.
למה דוד כל כך כועס על ההרים? כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים. המילה נִגְעַל אומרת שהמגן נזרק, נמאס או התלכלך. דוד בוכה על כך שהמגן של שאול נשאר זרוק ועזוב בשדה הקרב. באותם ימים, מגינים היו עשויים מעור. כדי שהמגן ישמור על הלוחם כמו שצריך, היו מורחים עליו שמן שהפך אותו לחלק, וכך כלי הנשק של האויב היו פשוט מחליקים ממנו. אבל עכשיו, מתאר דוד שזה היה מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. המגן של שאול נשאר יבש ושבור, בלי השמן שהיה אמור להחליק את הפגיעות, והוא לא הצליח להגן על המלך.