תארו לעצמכם שאתם צריכים לספר למישהו חדשות ממש לא טובות. איך תעשו את זה כדי לא להבהיל אותו פתאום? דוד מחכה בקוצר רוח לשמוע את תוצאות הקרב. הוא פונה לנער שהגיע משם ושואל אותו מֶה הָיָה הַדָּבָר, כלומר, מה בדיוק אירע בשטח. דוד רוצה לדעת הכול ומבקש הַגֶּד נָא לִי, שזה כמו לדרוש לשמוע את כל הפרטים המלאים של המלחמה.
הנער עונה, אבל הוא לא מנחית על דוד את כל החדשות הקשות בבת אחת. הוא מתחיל במילים אֲשֶׁר נָס הָעָם, שפירושן שהחיילים נסוגו וברחו. למה הוא בוחר לספר את הדברים דווקא בסדר הזה? קודם כל, כי זה באמת מה שקרה שלב אחרי שלב: בהתחלה החיילים ברחו, בגלל זה הצבא הפסיד וחיילים רבים נפלו, ובסוף גם המנהיגים מתו. אבל יש כאן גם התחשבות ברגשות של דוד. הנער מכין אותו לאט לאט כדי למנוע ממנו זעזוע פתאומי. ממש כמו שקל יותר לקבל בשורה קשה על אדם אהוב אם יודעים מראש שהוא היה חולה, כך הנער מתחיל בחדשות הרעות פחות על בריחת הצבא, עובר לחדשות הקשות על החיילים שלא שרדו, ורק בסוף, כשדוד כבר מבין שמדובר באסון, הוא מגלה לו את הבשורה העצובה מכולן: שגם ראשי העם, שאול ויהונתן בנו, מצאו את מותם.