הנער העמלקי ניצב בפני דוד ומגולל את רגעיו האחרונים של המלך שאול, תוך שהוא מציג את עצמו כמי שהנחית את מכת המוות. הוא מנסה להצדיק את מעשהו כהמתת חסד, ומגיש לדוד את סמלי המלכות בתקווה לזכות באהדה ובפרס.
הנער טוען וַאֲמֹתְתֵהוּ, כלומר שהוא השלים וגמר את מיתתו של שאול, שכבר היה פצוע וגוסס [מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, המילה וַאֲמֹתְתֵהוּ מנוקדת באופן חריג, עם פתח באות וי"ו במקום קמץ כמקובל בלשון עבר [מנחת שי, רד"ק]. חריגה דקדוקית זו רומזת לאמת נסתרת: על פי חכמים קדמונים, הנער שיקר ולא באמת המית את שאול, שכבר מת מנפילתו על חרבו, והניקוד השונה מעיד על כזב זה [רד"ק].
כדי לנקות את עצמו מאשמה, העמלקי מסביר כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ. הפרשנים מסכימים כי הנער טען שמותו של שאול היה בלתי נמנע. חוסר הסיכוי לשרוד נבע מהפצע האנוש שנגרם לו כשנפל על חרבו [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל], ולפי גישה נוספת, משום שפרשי האויב השיגו אותו ולא היה לו לאן להימלט [רלב"ג, רד"ק]. מתוך הבנה זו, הנער מציג את מעשהו כהיענות לבקשתו של שאול לקרב את מותו [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לאחר מות המלך, הנער לוקח את הַנֵּזֶר, שהוא עטרה או רצועת זהב מקושטת המהווה סמל מלכות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ואת האֶצְעָדָה, שהיא תכשיט יקר ועדי הנענד על הזרוע [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הוא מביא את הפריטים הללו לדוד מתוך חישוב פוליטי: הואיל ושאול רדף את דוד, העמלקי הניח שהבאת סמלי השלטון אל דוד, הראוי כעת לענוד אותם תחתיו, תזכה אותו בשכר רב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].