מה עובר בראשו של אדם שמגיע אל מנהיג חשוב עם בשורה, ומצפה לקבל עליה פרס גדול? הנער העמלקי עומד מול דוד ומספר לו על הרגעים האחרונים של המלך שאול. הוא מתגאה ואומר וַאֲמֹתְתֵהוּ, כלומר שהוא זה שהשלים את הפעולה וגרם למותו של שאול כשהוא כבר היה פצוע. אבל יש סוד קטן באופן שבו המילה הזו מנוקדת בתנ"ך. הניקוד המיוחד שלה רומז לנו שהנער בעצם שיקר. שאול כבר לא היה בין החיים אחרי שנפל על חרבו, והנער פשוט המציא את הסיפור.
כדי להצדיק את עצמו, הנער מוסיף כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ. הוא מסביר ששאול נפצע כל כך קשה מהנפילה, שלא היה לו שום סיכוי לשרוד, ולכן הוא כביכול רק עזר לו לסיים את סבלו. לאחר מכן, הנער לקח את הַנֵּזֶר, שזו עטרת זהב יפהפייה המסמלת את המלכות, ואת האֶצְעָדָה, תכשיט יקר ששמים על הזרוע. הוא הביא את סמלי המלכות האלה לדוד מתוך תכנון מחושב: הוא ידע ששאול רדף אחרי דוד, והניח שאם יעניק לדוד את הכתר והתכשיט של המלך הקודם, דוד ישמח מאוד, ירגיש שהמלכות עוברת אליו, וייתן לנער שכר רב.