שמואל ב, פרק א׳, פסוק ט׳

תארו לעצמכם שאתם נמצאים בשדה קרב, והמלך הגדול פצוע קשה מאוד. המלך שאול נפגע בקרב, הוא סובל מכאבים חזקים ויודע שהוא לא עומד לשרוד. כשהוא רואה נער צעיר עובר במקום, הוא פונה אליו ומבקש: וּמֹתְתֵנִי. שאול לא מבקש מהנער להרוג אותו סתם כך, אלא לעזור לו לסיים את חייו מהר יותר כדי לקצר את הסבל שלו, כי הוא כבר מרגיש כמו אדם שאיבד את כוחותיו. שאול מסביר שאחז בו הַשָּׁבָץ, כלומר רעד חזק וחולשה גדולה שמשתלטים על הגוף של אדם שפצוע כל כך קשה. הוא מוסיף ומבקש עזרה כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי, כלומר הנפש שלו עדיין בתוך גופו וקשה לה לצאת, מה שגורם לו לכאב רב. מעבר לכאב, שאול פוחד מאוד מדבר נוסף: הוא יודע שאם הוא יישאר בחיים אפילו עוד כמה רגעים, האויבים הפלשתים יגיעו אליו. הוא חושש מאוד שהם יתפסו אותו ויפגעו בו בצורה קשה לפני שימות, ולכן הוא מעדיף לסיים את חייו עכשיו ולא ליפול לידיים שלהם.