קינתו הפומבית של דוד על מנהיגי ישראל שנפלו בקרב נושאת משמעות אישית וציבורית כאחד. דוד נשא את הקינה לעיני כל העם כדי להסיר כל חשד שמא הוא שמח לאידו של שאול, שרדף אותו כל הימים, או שהוא חוגג את סילוק המכשול בדרכו למלוכה [אלשיך].
הכתוב מדגיש כי הקינה היא עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. הקדמת שמו של שאול לזה של יהונתן אינה מקרית; היא נועדה להבהיר שעיקר ההספד מכוון לשאול, ובכך למנוע לזות שפתיים כאילו דוד מקונן רק על חברו האהוב יהונתן, ומזכיר את שאול רק כבדרך אגב [אלשיך].
אשר לשאלה מדוע הוזכרו רק שאול ויהונתן ולא שאר בניו של שאול שנהרגו גם הם באותה מלחמה, ההסבר לכך כפול: ראשית, שאול ויהונתן היו הגיבורים המרכזיים והחשובים בבית המלכות. שנית, לדוד היו מניעים ספציפיים לקונן עליהם – הוא קונן עַל שָׁאוּל בזכות מעלתו הרמה, וְעַל יְהוֹנָתָן בשל אהבתו העמוקה אליו, בעוד שכלפי שאר הבנים לא היו קיימים קשרים ומעלות מאותו הסוג [אברבנאל].
הבחירה לקונן עַל שָׁאוּל בשמו הפרטי בלבד, ללא התואר "מלך", נובעת מכך שה' כבר מאס במלכותו. מכיוון שכך, לא היה זה ראוי שדוד יספיד את אובדן המלכות של שאול, אלא הוא קונן עליו מצד היותו אדם פרטי [אלשיך].