קינתו של דוד נחתמת בזעקת שבר המבטאת את גודל האובדן והחורבן המוחלט של ההנהגה והכוח הצבאי. מעבר לכאב האישי, טמונה כאן הדרכה מוסרית עמוקה המלמדת כי אין לשמוח בנפול אויב, אלא ראוי להחרד, לכאוב ולהספיד אדם גדול וחשוב שנפל, מתוך הבנה שגורל כזה עלול לפקוד כל אדם [רלב"ג].
במוקד הקינה עומד הביטוי כְּלֵי מִלְחָמָה, אשר זכה לשני נתיבי פרשנות עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בדימוי מטפורי. על פי גישה זו, המילים כְּלֵי מִלְחָמָה אינן מתארות נשק פיזי, אלא מתייחסות לשאול ויהונתן בעצמם. המנהיגים הללו היו הכוח המגן ו"כלי הנשק" של עם ישראל במאבקם מול אויביהם, ועם מותם אבדו הגיבורים הללו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, ישנה קריאה המתייחסת למילים כְּלֵי מִלְחָמָה כפשוטן, ומציגה את עוצמת הטרגדיה דרך כלי הנשק הפיזיים. זווית אחת תמהה על חוסר התוחלת שבנשק: כיצד ייתכן שגיבורים תקיפים כל כך נפלו, וכלי הנשק שאחזו בידיהם הכזיבו, שכן הם לא הועילו כדי להגן עליהם או להשחית את האויב [רלב"ג]. זווית אחרת מדגישה את ההשמדה המוחלטת של הצבא. בשגרת מלחמה, כאשר גיבור נופל בקרב, לוחם אחר תופס את מקומו ומשתמש בנשקו, כך שהכלים אינם אובדים. אולם במערכה זו החורבן היה כה מקיף, עד שלא נותר אף לוחם שיוכל להרים את הנשק ולהמשיך להילחם [מלבי"ם], ומרוב חללים שנפלו נדמה היה כאילו כלי המלחמה עצמם אבדו ונכחדו מן העולם [רד"ק].