שמואל ב, פרק א׳, פסוק כ״ז

זעקת השבר החותמת את הקינה מבטאת את החורבן המוחלט של ההנהגה והכוח הצבאי, ומלמדת כי אין לשמוח בנפול אויב אלא ראוי לכאוב ולהספיד אדם חשוב שמת, שכן גורל זה עלול לפקוד כל אדם. מוקד הכאב נסוב סביב האמירה שאבדו כְּלֵי מִלְחָמָה, דימוי המתייחס לשאול ויהונתן עצמם אשר שימשו ככוח המגן של עם ישראל. מנגד, ניתן להבין את המילים כפשוטן, מתוך פליאה על כך שכלי הנשק הפיזיים הכזיבו ולא הועילו להגן על הגיבורים שאחזו בהם. לחלופין, התיאור ממחיש את ההשמדה המוחלטת של הצבא; בניגוד לשגרת קרב שבה לוחם מחליף את חברו שנפל ומשתמש בנשקו, במערכה זו החורבן היה כה מקיף עד שלא נותר איש שירים את הנשק, וכאילו הכלים עצמם אבדו ונכחדו מן העולם.