קינת דוד עוברת משלב האבל המשותף על שאול ויהונתן יחד, אל קינה פרטית וממוקדת על כל אחד מהם בנפרד [מלבי"ם]. מנהיגותו של שאול מצטיירת כאן באור חיובי ומפואר, ללא זכר לחסרונותיו או למצבי הנפש המורכבים שלו, כמלך גדול שדאג לכלכלה הלאומית ולרווחת העם [ביאור שטיינזלץ].
הקריאה מופנית אל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שכן כשם שנהגו הנשים לשמוח ולחגוג את ניצחונות המלחמה, כך ראוי שהן יובילו את הבכי על גיבורי המערכה שנפלו [ביאור שטיינזלץ]. דוד פונה אל הנשים שיבכו על שאול בשל התועלת החומרית וההנאה שהפיקו ממנו, בעוד שדוד עצמו יבכה בהמשך על יהונתן חברו [מלבי"ם, אלשיך]. עם זאת, יש מי שרואה בבכי זה לא רק צער על אובדן ההנאה החומרית, אלא אבל על אובדן זכותו האישית של שאול עצמו, שהיה אדם שלם במצוות [אלשיך]. מנגד, גישה מדרשית ייחודית מפרשת את הביטוי בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל כרמז לסנהדראות של ישראל, ומתארת כיצד שאול היה מחבק ומנשק תלמידי חכמים כאשר שמע מפיהם דברי הלכה [רד"ק].
השפע הכלכלי שחוו הנשים נבע מהצלחתו הצבאית של שאול. בימיו חיו ישראל בשלווה, האויבים לא בזזו אותם [רלב"ג], ומלקוח המלחמה חולק לאנשי הצבא כדי שילבישו בו את נשותיהם ובנותיהם, ולכן נחשב הדבר כאילו המלך עצמו הוא הַמַּלְבִּשְׁכֶם [מצודת דוד]. יתרה מזאת, בזמן שהבעלים יצאו למלחמה, המלך דאג לזון ולפרנס את הנשים שנותרו מאחור [רד"ק].
שאול הלביש את הנשים בבגדי שָׁנִי, שהם בגדים העשויים מצמר הצבוע בצבע אדום יוקרתי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], עִם עֲדָנִים, שהם תפנוקים, מאכלים טובים ומלבושי פאר שנועדו לפנק ולעדן את הגוף [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. הפרשנים מעירים כי ישנו קשר הדוק בין הדברים, שכן תכשיטים נראים במיטבם רק כאשר הם מונחים על גוף מעודן ומטופח [רד"ק]. בנוסף לבגדים, המלך העניק להן גם עֲדִי זָהָב, שהם תכשיטי זהב וקישוטים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תכשיטים אלו הונחו במכוון עַל לְבוּשְׁכֶן, כלומר ממעל לבגדים ובצורה בולטת, כדי שייראו לעין כל ויפארו את הלובשת [מצודת דוד].