שמואל ב, פרק א׳, פסוק כ״ד

קינת דוד עוברת להתמקד בשאול כמלך גדול שדאג לכלכלת העם ולרווחתו, תוך התעלמות מוחלטת מחסרונותיו. דוד קורא אל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שבעבר הובילו את חגיגות הניצחון, לבכות כעת על המלך שהעניק להן שפע חומרי, ויש אף המפרשים קריאה זו כבכי על צדקותו האישית או כרמז לאהבתו הגדולה לתלמידי חכמים. בזכות הצלחותיו הצבאיות של שאול הובא שלל רב שחולק ללוחמים עבור נשותיהם, ולכן המלך נחשב הַמַּלְבִּשְׁכֶם, זה שסיפק להן בגדי שָׁנִי העשויים צמר אדום ויוקרתי. מלבושי פאר אלו ניתנו עִם עֲדָנִים, שהם תפנוקים ומאכלים טובים שנועדו לעדן את הגוף, כדי שיהיה מטופח וראוי לענוד עֲדִי זָהָב. את תכשיטי הזהב הללו ענדו הנשים במכוון ובצורה בולטת עַל לְבוּשְׁכֶן, ממעל לבגדים, כדי שייראו לעין כל ויפארו אותן.