קינת דוד נפתחת בזעקת שבר על האסון הכבד שפקד את האומה, ומבטאת תדהמה עמוקה לנוכח התבוסה הבלתי נתפסת בשדה הקרב. המילים משקפות את הכאב על קריסת הכוח הישראלי דווקא במקום שבו היה אמור להיות מוגן, חזק ובעל עליונות.
הפרשנים חלוקים בהבנת משמעות המילה הַצְּבִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לארץ ישראל, המכונה "ארץ הצבי" בשל יופייה, תפארתה וחמדתה. לפי פירוש זה, האות ה"א במילה היא ה"א הקריאה, וכביכול המשורר פונה אל הארץ בזעקה אישית: "הוי ארץ חמדה, כיצד קרה שעל במותיך נפלו חללים כאלה?" [מצודת ציון, רד"ק, רלב"ג]. גישה אחרת מסבירה כי המילה נגזרת מלשון יציבות, כוח ומעוז, ומבטאת את שבירת חוסנו של עם ישראל [רש"י, רד"ק]. פרשנים אחרים רואים במילה זו תיאור אנושי, המכוון אל הפאר והיופי שבאומה, אל טובי הבנים שנהרגו, או באופן ספציפי אל שאול ויהונתן שהיו תפארת ישראל [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
המילה בָּמוֹתֶיךָ מכוונת למקומות הגבוהים ולהרים, ובפרט להרי הגלבוע שבהם התחוללה המערכה [מצודת ציון, רלב"ג]. שילוב המילים יוצר תמיהה צבאית והגיונית: הרי לחימה ממקום גבוה מעניקה יתרון טקטי ברור, ועל הר אפילו חלשים מסוגלים לנצח. כיצד ייתכן אפוא שדווקא שם נפלו גיבורים כה גדולים? [מלבי"ם, מצודת דוד]. הפלתם של הגיבורים בתנאים כה נוחים מלמדת כי התבוסה לא נבעה מחיסרון טבעי, אלא מהשגחת ה' שפעלה נגדם, לאחר שתמו זכויותיהם והם נותרו ללא הגנה אלוהית [מלבי"ם, אברבנאל].
הקינה עצמה משלבת אבל לאומי ופרטי. דוד מבקש מאנשיו, בני יהודה, להתאבל מתוך אהבת ישראל ואחווה, אף על פי ששאול רדף אותם. הוא מקונן על העם כולו שנפל בחרב, וזועק אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים באופן מיוחד על שאול ויהונתן [אברבנאל]. יש מי שמוצא בפסוק קריאת פליאה כלפי שמיים: בעוד שבתורה נכתבו קללות וצרות רבות שיבואו על ישראל, מיתה טראגית כזו של תפארת ישראל על אדמתו אינה מופיעה שם בפירוש, והדבר מעצים את גודל הזעזוע [אברבנאל].
מזווית שונה לחלוטין, יש המסבירים כי הפסוק מתמודד עם טענה סמויה ולפיה שאול נהרג כעונש על רצח כוהני נוב. על כך נרמזת התשובה כי האחריות לאותו חטא מוטלת על דואג האדומי ולא על שאול עצמו, וההוכחה לכך היא שבאותה מלחמה בגלבוע נפלו גם גיבורים שסירבו לשלוח יד בכוהנים, ולכן ברור שלא זהו החטא הספציפי שבגללו הוכרעה המערכה [אלשיך].