זעקת הכאב על נפילת מנהיגי האומה מלווה בחשש הכבד מפני תגובת האויב. מעבר לאסון עצמו שפקד את העם, קיים רובד נוסף של שבר, והוא הסבל וההשפלה הנגרמים מכך שהאויב חוגג ושמח על המפלה.
הקריאה שלא להודיע על מות שאול ויהונתן מעוררת שאלה מתבקשת, שהרי הפלשתים הם אלו שנלחמו בישראל והרגו אותם, ובוודאי שהדבר כבר נודע להם. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בהוראה מעשית, אלא בביטוי פיוטי ומליצי האופייני לסגנון של קינה. מטרת האמירה היא להמחיש את גודל השבר ואת הצער העמוק על שמחתם של האויבים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. האזכור של בְגַת ואַשְׁקְלוֹן נובע מכך שאלו היו ערי המרכז הידועות שבהן ישבו הפלשתים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק בנוי בתקבולת, וישנן שתי גישות להבנת הכפילות שבו. הגישה הפשטנית רואה בכך דרך שירה רגילה שבה כופלים את אותו רעיון במילים שונות כדרך המקוננים, ולכן המילה תַּעֲלֹזְנָה היא פשוט מילה נרדפת לשמחה [מצודת ציון].
לעומת זאת, יש המזהים הבדלים דקים ומכוונים בין חלקי הפסוק [מלבי"ם]. לפי גישה זו, ישנה הבחנה מהותית בין אַל תַּגִּידוּ לבין אַל תְּבַשְּׂרוּ: "הגדה" היא מסירת מידע פשוטה, לעיתים של שמועה בלבד וללא כוונה מיוחדת לפרסם, בעוד "בשורה" היא הפצה מכוונת ורשמית של המידע במטרה לעורר חגיגות פומביות של משתה וששון. תחילה הגיעה הידיעה אל גת, שהייתה עיר המלוכה, ומשם נשלחו שליחים מיוחדים לבשר ולפרסם את הדבר בחוצות אשקלון.
בדומה לכך, ישנו הבדל בין סוגי השמחה: המילה תִּשְׂמַחְנָה מתארת תחושת שמחה פנימית שבלב, ואילו המילה תַּעֲלֹזְנָה מתארת ביטוי חיצוני ופיזי של שמחה עצומה, כדוגמת ריקודים. הפסוק, אם כן, מתאר החמרה הדרגתית: הבקשה היא שלא להגיד את הדבר בגת כדי למנוע את השמחה הפנימית, וגם אם הדבר כבר נאמר שם, לפחות שלא יבשרו על כך בחוצות אשקלון, כדי למנוע את הריקודים והחגיגות הפומביות. החשש המרכזי היה כי מעבר לניצחון הצבאי, הפלשתים ישמחו על כך שנראה כי ה' עזב את עמו [מלבי"ם].