גזר דין המוות שפוסק דוד מבוסס על הודאתו העצמית של הנער, והוא מבהיר לו כי האחריות למותו מוטלת אך ורק עליו. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ היא שהאשמה והעונש על ההוצאה להורג מוטלים על הנער עצמו, והוא הגורם הבלעדי למותו. המילה עָנָה משמעותה העיד, כלומר פיו של הנער שימש כעדות נגדו [מצודת ציון].
פסיקה זו מעוררת שאלה משפטית: כיצד הורה דוד להוציא אדם להורג על סמך הודאתו בלבד, ללא עדים וללא התראה מוקדמת? גישה אחת מציעה כי ייתכן שהנער כלל לא הרג את שאול באמת, אלא בדה את הסיפור מתוך מחשבה שימצא חן בעיני דוד על שהרג את אויבו המושבע. אף על פי כן, עצם עדותו העצמית הספיקה כדי לחרוץ את דינו [מצודת דוד]. גישה משפטית אחרת מחלקת את מעמדו של הנער: אם נידון כעמלקי, ייתכן שבמסגרת דיני בני נח ניתן להרשיע אדם על פי הודאתו. לעומת זאת, אם נידון כישראלי, דוד פעל מתוקף "דין המלכות", המאפשר למלך להעניש בחומרה גם ללא סדרי הדין הרגילים, וזאת כדי להרתיע את הציבור מפני מרידה ופגיעה במלך [מלבי"ם].
בפסוק קיימת הבחנה בין כתיב לקרי: המילה נכתבת בלשון רבים, דמיך, אך נקראת בלשון יחיד, דָּמְךָ [מנחת שי]. כתיב הרבים פותח פתח למשמעויות נוספות. יש המפרשים כי לשון הרבים מצביעה על כפילות: דמו של שאול שאותו שפך הנער, ודמו שלו עצמו שניגר בעקבות עונש המוות שנגזר עליו – שניהם מוטלים על ראשו [רד"ק]. פירוש נוסף, הנשען על מסורת חכמים, מזהה את הנער כדואג האדומי, שהיה חייב מיתה מכבר על כך שגרם לטבח כוהני העיר נוב. לפיכך, לשון הרבים דמיך מרמזת על דמים רבים ששפך בעבר. לאור זאת, הביטוי מְשִׁיחַ ה' בדברי דוד מקבל משמעות כפולה, ואינו מכוון רק לשאול המלך, אלא רומז גם לכוהן המשיח שנהרג באשמתו בעבר [מלבי"ם].