לאחר המערכה הצבאית, מופיע אדם ממחנה שאול ומציג את עצמו לפני דוד כשהוא נושא סממנים מובהקים של אובדן וכניעה. באשר לזהותו של אותו אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה, קיימת מסורת מדרשית המזהה אותו כדואג, אולם גישה זו נדחית על ידי רש"י, המעיד כי הפירוש אינו מתיישב על לבו [רש"י].
מראהו החיצוני של האיש, שבו וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ, נועד לבטא סימני אבל [ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה וַאֲדָמָה משמעותה עפר [מצודת ציון].
הפסוק ממשיך ומתאר את פגישתם, והפרשנים מדייקים במסורת הכתיב ומעירים כי המילה בְּבֹאוֹ נכתבת באות בי"ת [רד"ק, מנחת שי]. מיד עם הגעתו, האיש וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ – פעולה המעידה על כך שהוא נופל ומשתחווה לפני דוד מתוך הכרה בו כמושל [ביאור שטיינזלץ].