שאול המלך, הפצוע קשות מחצי האויב ומניסיון ההתאבדות שכשל, שרוי בגסיסה מייסרת ומבקש מהנער העמלקי לשים קץ לחייו. בבקשתו וּמֹתְתֵנִי, אין הוא מבקש שירצח אותו מבראשית, אלא שישלים ויגמור את מלאכת המיתה כדי לקצר את ייסוריו, שכן הוא כבר נחשב לאדם מת שאיבד את כל תחושותיו הגופניות [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה הַשָּׁבָץ מתוארת במקורות דרך שלושה כיווני פרשנות שונים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתופעה רפואית של רעד, חלחלת מוות או שיתוק שאוחזים באדם הגוסס כתוצאה מפצעיו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו בהקשר צבאי, הקשור לשריון קשקשים משובץ. לפי כיוון זה, ייתכן שפרשי האויב שלבשו שריון משובץ הם אלו שהדביקו אותו [רד"ק], או שהכוונה לשריון המשובץ של שאול עצמו, שהיה חזק מספיק כדי לעצור את החנית שעליה נפל, ובכך מנע ממנו למות מיד [רלב"ג]. גישה שלישית, המבוססת על מדרש האגדה, רואה במילה זו רמז רוחני לעונש על כך ששאול הורה להרוג את כוהני העיר נוב, שלבשו "כתונת תשבץ" [רש"י, רד"ק].
שאול מנמק את דחיפות בקשתו במילים כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי. הפרשנים מסבירים כי נפשו מתקשה לצאת והוא סובל מכאבים עזים, ולכן הוא מתחנן לזרז את קצו [רד"ק, מלבי"ם]. מעבר לכאב הפיזי המשתק, המניע המרכזי לבקשתו הוא החשש הכבד שאם יישאר בחיים אפילו רגעים ספורים, הפלשתים יגיעו אליו ראשונים, יהרגו אותו ויתעללו בו בטרם ימות [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק].