השמועה הקשה על המפלה בגלבוע הופכת מיד למפגן אבל לאומי ואישי עמוק. פעולתו של דוד, וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם, נעשתה לאות אבל מובהק על נפילת המלך ועל התבוסה במלחמה, ובעקבותיו עשו כך גַּם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ [ביאור שטיינזלץ].
מתוך מעשהו זה של דוד, למדו חכמים את ההלכות הנוגעות לקריעת בגדים בשעת אבלות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה מהווה מקור לחיוב ההלכתי לקרוע על מותו של נשיא, המיוצג כאן על ידי שאול, על מותו של אב בית דין, המיוצג על ידי יהונתן, וכן על צרה או חורבן שפוקדים את רוב הציבור. מאחר שכל האסונות הללו התרחשו במקביל, למדו הפרשנים כי על דוד היה לקרוע קריעה נפרדת עבור כל אחד ואחד מהם [רד"ק, אברבנאל].
הדבר בא לידי ביטוי גם בניתוח המילה בִּבְגָדָיו. המילה נכתבת במקור בלשון יחיד, בבגדו, אך נקראת במסורת הקריאה בלשון רבים [מנחת שי]. כתיב היחיד בא ללמד שמעיקר הדין אדם מחויב לקרוע רק את הבגד העליון שעליו. מנגד, קריאת המילה בלשון רבים מצביעה על כך שדוד אכן קרע מספר בגדים, שכן הוא ביצע קריעות נפרדות לשאול, ליהונתן ולעם [רד"ק].
האבל על הציבור מורכב משני רבדים שונים, כפי שעולה מהכפילות המופיעה בהמשך התיאור. יש המפרשים כי הכוונה היא לאבל על חברי הסנהדרין מחד, ועל המוני בית ישראל שנפלו בחרב מאידך [מלבי"ם]. גישה אחרת מסבירה כי דוד דאג ובכה על העם משתי נקודות מבט משלימות: הן על הפגיעה בהם בהיותם "עם ה'", והן על האסון שפקד אותם מעצם היותם "בית ישראל" ואומה בפני עצמה [אברבנאל].