המפגש בשדה הקרב מתחיל בהפניית מבט. וַיִּפֶן אַחֲרָיו, שאול המלך מסתובב לאחור, מבחין בנער וקורא לו, והנער משיב מיד לקריאתו [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. פנייה זו מהווה הקדמה לבקשתו הטראגית של שאול מהנער לעמוד עליו ולהמיתו, בטענה כי "אחזני השבץ". אף שעדיין נותרה בו נשמה והוא לא מת מעצם ההכאה, שאול מציג שתי סיבות לצורך בהמתתו: ייסורי המוות שכבר דבקו בו, והחיים שעדיין נאחזים בו.
הפרשנים חלוקים בהבנת מהותו של אותו "שבץ" שמנע את מותו המיידי של שאול והוביל לקריאתו לנער. גישה אחת מפרשת זאת כחולי ממית וייסורי מוות שאחזו בו בעקבות נפילתו על החרב, כך שהוא למעשה כבר נחשב כמת ואין כל נזק בהריגתו הסופית [אברבנאל]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון לבוש, ומסבירים ששאול עטה על עצמו שריון משובץ וחזק שמנע מהחנית לחדור לגופו ולסיים את חייו בקלות [רלב"ג]. גישות אחרות תולות את המצב בגורמים חיצוניים: מבחינה מציאותית, ייתכן שמדובר בפרשי האויב ("לובשי תשבץ") שכבר השיגו והקיפו אותו; ומבחינה רוחנית, הדבר מתפרש כעונש על עוון הריגת כוהני נוב, שלבשו כתונת תשבץ [מדרש תנחומא].