שאול המלך, השרוי בגסיסה מייסרת, מתחנן בפני הנער העמלקי וּמֹתְתֵנִי, כלומר להשלים את מלאכת המיתה ולקצר את ייסוריו כאדם שכבר נחשב למת ואיבד את תחושותיו. הוא מתאר כי אחז בו הַשָּׁבָץ, מצב המפורש לרוב כרעד או שיתוק מוות, אך יש הקושרים זאת לשריון קשקשים משובץ של פרשי האויב או של שאול עצמו שמנע את מותו המיידי, ויש הרואים בכך עונש על הריגת כוהני נוב שלבשו כתונת תשבץ. שאול מסביר את דחיפות בקשתו כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי, שכן נפשו מתקשה לצאת והוא סובל מכאבים עזים. מעבר לסבל הפיזי, מניעו המרכזי הוא החשש הכבד שאם יחיה עוד רגעים ספורים, הפלשתים יגיעו אליו ויתעללו בו בטרם ימות.
שמואל ב, פרק א׳, פסוק ט׳
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲמׇד־נָ֤א עָלַי֙ וּמֹ֣תְתֵ֔נִי כִּ֥י אֲחָזַ֖נִי הַשָּׁבָ֑ץ כִּֽי־כׇל־ע֥וֹד נַפְשִׁ֖י בִּֽי׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.