קרה לכם פעם שהגעתם למקום מסוים לגמרי במקרה, בדיוק כשהתרחש שם אירוע סוער וחשוב? זה בדיוק מה שהנער מספר לדוד. הוא מתאר את הרגעים האחרונים של המלך שאול בשדה הקרב, ופותח במילים נִקְרֹא נִקְרֵיתִי. כלומר, הוא מסביר שהוא הגיע להר הגלבוע ממש במקרה, בלי שום כוונה מראש למצוא שם את המלך, והוא בכלל לא הגיע כחייל שלוחם בקרב.
כשהנער מתאר את מה שראה, הוא מספר ששאול היה נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ. אולי תשאלו את עצמכם, איך זה יכול להיות? הרי אנחנו כבר יודעים ששאול נפל על החרב שלו קודם לכן. ההסבר הוא ששאול לא מת מיד מהפגיעה. הוא קם כשהוא חלש ופצוע מאוד, והיה חייב להיתמך ולהישען על החנית שלו, שתמיד הייתה צמודה אליו.
באותו זמן, כוחות האויב הלכו וסגרו עליו. הנער מספר שוּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים, שהם הרוכבים המיומנים של הפלשתים או המפקדים שלהם, הִדְבִּקֻהוּ, כלומר הם השיגו את שאול והתקרבו אליו מאוד. למרות שקשה לסוסים ולמרכבות לטפס על הר הגלבוע, שאול יכול היה לראות בבירור איך האויבים מתקרבים ועלולים לתפוס אותו.